מתוך הסדרה ”בקצב אחר”
מי זה דופק בדלת? ללמוד לזהות רגש לפני שמנסים לווסת אותו
איך מתחילים לעבוד על ויסות רגשי כשמתבגר פועל עוד לפני שהצליח לזהות מה הוא מרגיש, ולמה מתן שם מדויק לרגש הוא חלק חשוב מהתהליך.
בקצרה
כשמתבגר פועל לפני שהוא מצליח לזהות מה הוא מרגיש, העבודה על ויסות רגשי מתחילה לעיתים דווקא בלימוד השפה הרגשית: לשים לב למה שקורה בגוף, להבחין בין כעס, עלבון, פחד וחוסר אונים, ולתת לחוויה שם. רק לאחר שהרגש נעשה ברור יותר אפשר לבדוק כיצד רוצים לפעול בתוכו, בקצב שמתאים למטופל.
כשמתבגר מגיע אליי לטיפול, הוא בדרך כלל לא אומר: ”אני מנותק מהרגשות שלי”.
הרבה פעמים הוא פשוט לא יודע מה הוא מרגיש.
משהו קורה, הגוף כבר מגיב, מגיע דחף והוא פועל. מתפרץ, מתרחק, נסגר, צועק או עושה משהו אחר, עוד לפני שהספיק לעצור ולשאול את עצמו: מה בעצם קרה לי עכשיו?
אצל חלק מהמטופלים שאני פוגשת, זו ממש נקודת ההתחלה של העבודה הרגשית.
להתחיל ממה שכבר מכירים
לפעמים מתחילים מהרגשות שקל יותר לזהות.
כעס. שמחה. עצב. פחד.
וגם זה לא תמיד מובן מאליו.
בהדרגה אנחנו מתחילים לדייק. ”כעס” יכול להיות הרבה דברים: אולי אני פגוע, מתוסכל, נעלב, מקנא, מאוכזב או מרגיש דחוי.
לפעמים אני משתמשת במעגל רגשות. מילה אחת מוכרת פותחת עוד מילים, וכל מילה חדשה מאפשרת למטופל להסתכל קצת יותר מקרוב על מה שקורה בתוכו.
המטרה אינה למצוא מילה ”נכונה” שאני כבר יודעת והוא צריך לנחש. אנחנו בודקים יחד אילו מילים מתקרבות לחוויה שלו ואילו אינן מתאימות. לפעמים הוא מזהה מיד. לפעמים הוא צריך דוגמה, סיטואציה מוכרת או כמה אפשרויות שמהן יוכל לבחור.
יש מתבגרים שעבורם מילים כמו חוסר אונים, אכזבה, הקלה, התרגשות או עלבון אינן חלק טבעי מהשפה היומיומית. לכן לא תמיד מספיק לשאול: ”מה אתה מרגיש?”. לפעמים צריך ללמד את השפה עצמה, להסביר, לתת דוגמאות ולחבר בין המילים לבין סיטואציות ותחושות בגוף.
כשהגוף מגיב לפני שמגיעות המילים
גם כשאין עדיין שם לרגש, לעיתים הגוף כבר מספר שמשהו קורה.
אפשר להתחיל מהשאלות הפשוטות: מה השתנה בגוף? האם הופיע לחץ, חום, כיווץ או אי שקט? האם הנשימה השתנתה? האם היה דחף לקום, לצעוק, להתרחק או להיעלם?
זו אינה דרך לקבוע מבחוץ מה המטופל מרגיש. אותה תחושה גופנית יכולה להיות קשורה לחוויות שונות אצל אנשים שונים. היא כן יכולה להיות סימן שמזמין עצירה וסקרנות.
לפעמים קל יותר לומר ”הלב שלי דפק” או ”הרגשתי שאני חייב לצאת משם” מאשר לבחור מיד בין פחד, עלבון וכעס. משם אפשר להתקדם בהדרגה ולבדוק מה עוד היה ברגע הזה.
מה קורה לפני הכעס?
כעס הוא רגש שקל יחסית לראות מבחוץ.
אנחנו רואים את ההתפרצות, את הצעקה, את הדלת שנטרקת או את ההתנהגות האימפולסיבית. לכן גם הסביבה מגיבה פעמים רבות למה שהיא רואה.
בטיפול מעניין אותי גם מה היה שם קודם.
מה קרה רגע לפני? מה חשבת? מה הרגשת בגוף? האם נפגעת? נבהלת? הרגשת שלא מבינים אותך? אולי היית חסר אונים?
לא כדי להחליט שכל כעס מסתיר בהכרח רגש אחר. לפעמים כעס הוא פשוט כעס.
המטרה היא להרחיב את האפשרות לעצור ולזהות מה קורה לפני שהתגובה מנהלת את הסיטואציה. ככל שהרגעים האלה נעשים מוכרים יותר, אפשר להתחיל לראות גם את הרצף: מה קרה, מה חשבתי, מה הרגשתי ומה רציתי לעשות.
מי זה דופק בדלת?
אני אוהבת לחשוב על רגש כמו על מישהו שדופק בדלת.
לפעמים אנחנו לא רוצים לפתוח. הרגש לא נעים, אולי אפילו מפחיד, ולכן אנחנו מנסים להשתיק אותו, להרחיק אותו או להתנהג כאילו הוא לא שם.
והוא ממשיך לדפוק.
בטיפול אנחנו מתחילים, לאט, לפתוח את הדלת.
לא כדי שהרגש ישתלט על הבית, אלא כדי שאפשר יהיה לפגוש אותו.
מה הגיע? פחד? כעס? קנאה? עלבון? עצב?
ומה הוא מנסה לספר לי?
הדימוי הזה מאפשר להחזיק שני דברים יחד: הרגש נמצא כאן וראוי להקשבה, והוא אינו חייב לקבוע לבדו מה יקרה עכשיו. אפשר לפתוח את הדלת מעט, להכיר במה שנכנס ולבחור איך רוצים להגיב.
קודם לזהות, אחר כך לווסת
אחד הצירים המרכזיים בעבודה על ויסות רגשי, ובין השאר גם ב־DBT, הוא היכולת לזהות ולהבין רגשות.
קשה לווסת משהו שאני עדיין לא יודע לזהות.
לכן לפעמים העבודה הטיפולית אינה מתחילה בשאלה ”איך נרגעים?”, אלא בשאלות בסיסיות יותר:
- מה אני מרגיש?
- איך אני יודע שזה מה שאני מרגיש?
- איפה אני מרגיש את זה בגוף?
- מה קרה לפני שהרגש הופיע?
- ומה הרגש גורם לי לרצות לעשות?
רק אחר כך אפשר להתחיל לבדוק מה אני רוצה לעשות עם כל זה.
אין כאן טענה שכל רגש חייב להירגע או להיעלם. ויסות אינו מחיקה של הרגש. לפעמים הוא האפשרות לשהות איתו בלי לפעול מיד, ולפעמים הוא בחירה בדרך שתעזור לעבור את הרגע בלי לפגוע בעצמי, באחרים או בדברים שחשובים לי.
לתת שם זה כבר שינוי
כשמטופל מצליח לומר ”אני מרגיש חסר אונים” במקום להתפרץ, או ”נפגעתי” במקום להישאר רק עם ”אני עצבני”, עוד לא פתרנו את הקושי.
ובכל זאת, משהו משמעותי כבר קרה.
החוויה שהייתה קודם מעורפלת קיבלה שם.
אפשר לדבר עליה. אפשר לבדוק אותה. אפשר לתקף אותה. ובהמשך אפשר גם לבחור כיצד לפעול בתוכה.
מתן שם אינו הופך את הרגש לפחות אמיתי ואינו מבטל את הצורך בגבולות. הוא מוסיף עוד אפשרות בין החוויה לבין הפעולה. במקום שרק ההתנהגות תספר מה קרה, המטופל מתחיל לספר זאת גם במילים.
זה תהליך, ולעיתים הוא איטי מאוד. במיוחד כשבמשך שנים המטופל התרגל לפעול לפני שהצליח לזהות מה הוא מרגיש.
וכאן חוזר שוב הרעיון שמלווה את הסדרה כולה: בקצב אחר.
לא צריך לפתוח את כל הדלת בבת אחת.
לפעמים מספיק להתחיל לזהות מי דופק.
אפשר לקרוא עוד על ויסות רגשי אצל מתבגרים ועל ההתאמה האישית בטיפול בילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים.