מתוך הסידרה ”בקצב אחר”
אני לא פותחת דרך חדשה. אני ממשיכה דרך ארוכה
מהחינוך המיוחד לחדר הטיפול: איך רגישות לקצב, לשפה ולצרכים שונים עוזרת לי לפגוש כל ילד ומתבגר, גם בלי הגדרה של צרכים מיוחדים.
בקצרה
שנים של עבודה בחינוך המיוחד לימדו אותי שאין דרך אחת שמתאימה לכולם. היום אני מביאה לחדר הטיפול את אותה תפיסה: להתאים את השפה, הכלים והקצב לכל ילד או נער שמולי. הניסיון לשים לב לצרכים מיוחדים אינו מצמצם את העבודה שלי לקבוצה אחת, אלא מעמיק את היכולת לפגוש גם מתבגרים שמתמודדים עם הקשיים המוכרים של גיל ההתבגרות.
ילד אינו עונה לשאלה. קל לחשוב שהוא לא הבין, שהוא מתנגד או שפשוט אינו רוצה להיות כאן.
אבל אולי הוא זקוק לעוד רגע. אולי השאלה מופשטת מדי. ואולי מילים אינן הדרך שנכונה לו היום.
שנים של עבודה בחינוך המיוחד לימדו אותי לעצור לפני המסקנה, ולשאול מה יעזור לילד להבין, להשתתף ולהרגיש בטוח.
עבדתי כמורה, מחנכת, מדריכה ומובילת צוותים. היום אני גם פסיכותרפיסטית CBT. מבחינתי, לא החלפתי כובע. הוספתי כובע נוסף לאותה שליחות.
אני לא פותחת דרך חדשה. אני ממשיכה דרך ארוכה, שבמרכזה ההבנה שאין דרך אחת שמתאימה לכולם.
המושג ”צרכים מיוחדים” כולל בתוכו ילדים ובני נוער שונים מאוד זה מזה: עם לקויות למידה, הפרעת קשב, אוטיזם, קשיים קוגניטיביים, קשיי ויסות ועוד.
גם שני ילדים עם אותה אבחנה אינם בהכרח זקוקים לאותו דבר. האבחנה יכולה לספק מידע חשוב, ועדיין היא אינה מספרת לבדה מי הילד שנמצא מולי, מה עוזר לו להרגיש בטוח, איך הוא מבין את העולם ומה יאפשר לו להשתתף בתהליך.
חשוב לי לומר כאן במפורש: העבודה שלי היום אינה מיועדת רק לילדים ולנוער עם צרכים מיוחדים. אני מטפלת גם במתבגרים שמתמודדים עם הקשיים שמביא איתו גיל ההתבגרות. למעשה, גם המילה ”רגילים” אינה פשוטה בעיניי. מהו בכלל מתבגר רגיל, בתוך גיל שהוא ממילא כל כך לא רגיל?
היכולת לשים לב לקצב, לדרך התקשורת ולמה שאינו נאמר מיד אינה מצמצמת את הטיפול לקבוצה מסוימת. להפך, היא מוסיפה ליכולת שלי לפגוש כל מתבגר בלי להניח מראש איך הוא אמור להבין, להרגיש או להתקדם.
מתוכנית אישית לחליפה טיפולית
בחינוך המיוחד בנינו לכל תלמיד תוכנית אישית. הסתכלנו על היכולות שלו, על הקשיים, על החוזקות ועל הדרך שבה הוא לומד בצורה הטובה ביותר.
את אותה תפיסה אני מביאה היום לטיפול הרגשי.
גם טיפול, בעיניי, צריך להיות כמו חליפה שנתפרת לאדם שנמצא מולי: לשפה שלו, ליכולת להבין מושגים מופשטים, לדרך שבה הוא מביע רגשות, לתחומי העניין שלו, לחוזקות שלו ולקצב שבו הוא מסוגל להתקדם.
לעיתים צריך לפרק מושג רגשי שנראה לנו מובן מאליו לכמה חלקים קטנים, או לחזור עליו בדרכים שונות. לא מפני שהילד לא הקשיב, אלא מפני שעדיין לא מצאנו את האופן שבו המושג נעשה ברור ומשמעותי עבורו.
שיחה ישירה אינה תמיד האפשרות המתאימה. דווקא משחק, קלפים, יצירה או בישול יכולים לאפשר לנו להתקרב. הפעולה המשותפת נותנת לידיים משהו לעשות, מפחיתה את הלחץ לדבר ופותחת עוד אפשרויות לביטוי.
ובמקרים אחרים, צריך פשוט יותר זמן.
קצב אחר אינו קצב פחות טוב
בעבודה עם ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים למדתי שהתגובה הראשונה אינה תמיד מספרת מה קורה בפנים. חוסר תגובה אינו בהכרח חוסר הבנה, התנגדות אינה תמיד חוסר רצון, והתקדמות איטית עדיין יכולה להיות התקדמות.
לעיתים התהליך פשוט מתרחש בקצב אחר.
המטרה אינה להנמיך ציפיות. להפך. המטרה היא למצוא את הדרך שתאפשר לילד או לנער להתקדם, להשתתף ולהרגיש שהטיפול אינו עוד מקום שבו מודדים אותו לפי מה שקשה לו.
זה דורש ממני גמישות: לדעת לתווך, להמחיש, לשנות כלי, ולפעמים גם להניח בצד את מה שתכננתי ולהקשיב למה שהמטופל שמולי צריך באותו רגע.
ההתאמה יכולה להיות קטנה מאוד. עוד זמן כדי לענות, בחירה בין שתי אפשרויות במקום שאלה פתוחה, הסבר שמתחיל בדוגמה מוחשית, או פעילות שמאפשרת להכיר זה את זה בלי להציף במילים. אין רשימה אחת שנכונה לכולם. ההתאמה עצמה נבנית מתוך ההיכרות.
למצוא דרך, לא להיצמד לכלי
אני יכולה להגיע למפגש עם רעיון, משחק או פעילות שתכננתי מראש, ולגלות שהיום הם אינם מתאימים. אולי הילד עייף, אולי הוא עסוק במשהו אחר, ואולי הדרך שנראתה לי טובה פשוט אינה מדברת אליו.
ברגע כזה הכלי אינו המטרה. הוא רק אפשרות אחת ליצירת קשר ולעבודה משותפת.
אותו משחק יכול לעורר סקרנות אצל ילד אחד ולהרגיש ילדותי לילד אחר. קלפים יכולים לעזור לנערה אחת למצוא מילים, ולעורר אצל נער אחר תחושה שבוחנים אותו. גם הבישול, שאני אוהבת לשלב בטיפול, מתאים כשיש בו משמעות עבור מי שנמצא מולי, ולא מפני שהוא כלי שאני רוצה להשתמש בו.
הנכונות לשנות כיוון אינה אומרת שאין כיוון לתהליך. יש מטרות, יש חשיבה טיפולית ויש אחריות מקצועית. לצד כל אלה, יש גם נכונות לבדוק שוב ושוב איך נכון להתקדם אל המטרה עם הילד המסוים הזה.
לפעמים השינוי שאפשר לראות מבחוץ קטן: ילד שמסכים לבחור פעילות, נערה שמצליחה לומר שמשהו לא נעים לה, או רגע שבו אפשר להישאר עוד מעט עם רגש שבדרך כלל ממהרים להתרחק ממנו. מבחינתי, גם אלה צעדים בתהליך.
ומה שמיוחד, לא תמיד שייך רק לחינוך המיוחד
עם השנים גיליתי שחלק גדול מהדברים שלמדתי בחינוך המיוחד מועילים הרבה מעבר לו.
כולנו זקוקים לעיתים לעוד תיווך, מתקשים לתת שם למה שאנחנו מרגישים, או צריכים מרחב שמאפשר לנו להתקדם באופן שמתאים לנו.
אצל ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים הצורך בהתאמה לעיתים בולט יותר, ולכן הוא מלמד אותנו משהו חשוב על טיפול בכלל. הרגישות הזאת ממשיכה איתי גם במפגש עם מתבגרים שאינם מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים. היא מזכירה לי שהקשר אינו נבנה מתוך כלי מסוים בלבד, אלא מתוך ההיכרות והנכונות להמשיך לבדוק מה מאפשר ביטחון, קשר ותנועה.
מכאן נולדה הסידרה ”בקצב אחר”.
בסידרת המאמרים הזו אכתוב על תחילת הטיפול והקשר עם ההורים, על ילדים שלא בטוחים בכלל שהם זקוקים לטיפול, על זיהוי רגשות ותיקוף, על פחד וחרדה, ועל משחק, קלפים ובישול ככלים שמאפשרים להגיע למקומות שלפעמים קשה להגיע אליהם במילים.
לא כדי להציע מתכון אחד לטיפול.
דווקא להפך.
כדי להזכיר שכל ילד וכל נער זקוקים לכך שנמצא יחד איתם את הדרך שמתאימה להם.
בקצב שלהם.