אוכלוסיות ותחומים
מתבגרים על הרצף האוטיסטי, טיפול רגשי מותאם
מה משתנה בגיל ההתבגרות אצל נוער על הרצף האוטיסטי, ואילו התאמות הופכות טיפול רגשי לאפשרי, צפיות, מפורשות, כיבוד צרכים חושיים ועבודה דרך עשייה.
בקצרה
אצל מתבגרים על הרצף האוטיסטי גיל ההתבגרות מוסיף שלושה עומסים בבת אחת: הקוד החברתי הופך מרומז ומהיר, המודעות לשוני מתחדדת, והעומס החושי מצטבר. טיפול רגשי מותאם אינו שיטה אחרת אלא אותו טיפול בהגשה שונה: מבנה קבוע וצפוי, שפה מפורשת, דוגמאות קונקרטיות וכניסה דרך תחומי העניין של המתבגר.
גיל ההתבגרות מאתגר כמעט כל נער ונערה. אצל מתבגרים על הרצף האוטיסטי הוא מאתגר בדרך ספציפית, לא בהכרח קשה יותר, אבל שונה, והשוני הזה לא תמיד מזוהה בזמן.
הורים רבים מתארים לי את אותה תמונה: בבית הספר היסודי זה עבד. הייתה מסגרת מוכרת, מחנכת אחת, כללים ברורים, וחברות שנבנתה סביב פעילות משותפת. ואז הגיעה חטיבת הביניים, ותוך חודשים ספורים משהו התפרק. זו כמעט אף פעם לא נסיגה. זה בדרך כלל סימן לכך שהסביבה השתנתה מהר יותר מהקצב שבו נבנו הכלים.
מה בעצם משתנה
הקוד החברתי עובר למרומז. ילדים בני שמונה מזמינים זה את זה לשחק. בני ארבע-עשרה מתקשרים בסאבטקסט, הומור פנימי, אירוניה, מבטים, סטטוסים, מה שנאמר בקבוצת הוואטסאפ ומה שנאמר עליו אחר כך בקבוצה השנייה. הפער לא נובע מכך שהמתבגר "פחות חברותי", אלא מכך שהמטבע החברתי החליף צורה. מי שלמד לפענח את הכללים המפורשים מוצא את עצמו פתאום בשדה שבו כמעט שום דבר אינו מפורש.
המודעות לשוני מתחדדת. סביב גיל 12-13 מתפתחת היכולת להשוות את עצמך לאחרים בצורה מדויקת וכואבת. ילד שלא ממש שם לב שהוא שונה, שם לב עכשיו. אצל חלק זה מתורגם לבושה, אצל חלק לכעס, ואצל חלק דווקא להקלה: סוף סוף יש שם למשהו שהורגש שנים.
העומס החושי מצטבר. יום לימודים בחטיבה כולל מסדרונות צפופים, החלפות כיתה, רעש, אורות, הפסקות בלתי מובנות ושעות של ויסות עצמי מתמשך. מה שנראה בבית בארבע אחר הצהריים כ"התפרצות" הוא לעיתים קרובות הסוף של יום שלם שבו המשאבים נגמרו. שירות הבריאות הבריטי מכנה את מצב התשישות הזה autistic fatigue, עייפות שנוצרת מעצם המאמץ להתנהל ביום-יום.
השאלה מי אני נפתחת. גיבוש זהות הוא משימת הגיל, ואצל מתבגרים על הרצף היא כוללת גם את השאלה מה מקומו של האוטיזם בתוך התמונה. יש מי שרוצה לדבר על זה, ויש מי שמעדיף בשלב הזה לא. שתי העמדות לגיטימיות, וכדאי שהטיפול לא יכפה אף אחת מהן.
מה הופך טיפול רגשי למותאם
טיפול רגשי מותאם אינו שיטה נפרדת. ברוב המקרים אלה אותם עקרונות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וגישות הגל השלישי, בהגשה אחרת.
צפיות. אותה שעה, אותו חדר, מבנה מפגש דומה, והודעה מראש על כל שינוי. ההשקעה הזו נראית טכנית, אבל היא מה שמאפשר להוריד את עוררות הרקע מספיק כדי שיהיה מקום לעבודה רגשית.
מפורשות. לומר דברים ישירות, גם כשזה נשמע פחות עדין. "אני שמה לב שקשה לך עכשיו, נעצור?" עדיף על מבט משמעותי ושתיקה. גם את כללי המפגש חשוב לומר בקול: מה קורה כאן, כמה זמן, על מה מדברים, מה עובר להורים ומה לא.
קונקרטי לפני מופשט. "מה אתה מרגיש?" היא שאלה פתוחה מאוד. "בסולם של 1 עד 10, כמה זה הפריע לך?" או "מה קרה בדיוק לפני שיצאת מהכיתה?" מייצרות נקודת אחיזה. גם דירוגים, ציורים, טבלאות ורשימות אינם קביים, הם מתווכים.
כיבוד צרכים חושיים. אור, רעש, מרקם הכיסא, ריח בחדר. אלה אינם פרטים שוליים אלא תנאי סף. מתבגר שמותר לו לומר "האור הזה מפריע לי" מקבל בו-זמנית גם הקלה חושית וגם מסר שהחוויה שלו נחשבת.
כניסה דרך תחום העניין. תחומי עניין ממוקדים הם לא סימפטום שצריך לצמצם, הם דלת. שיחה שמתחילה במפרטים של רכבות, בנבכי משחק או בסדרה מסוימת יכולה להוביל בהמשך אל תסכול, בדידות או חרדה, בקצב שהמתבגר קובע.
| מה עלול להקשות | מה לרוב עוזר |
|---|---|
| "אז איך אתה מרגיש עם זה?" | "בסולם 1-10, כמה זה הפריע?" |
| ניסוח מרומז, אירוניה, רמז | אמירה ישירה ומפורשת |
| שינוי שעה או חדר בלי הודעה | מבנה קבוע והודעה מראש |
| ציפייה לקשר עין לאורך שיחה | שיחה תוך כדי עשייה, בלי מבט ישיר |
| מטאפורות מופשטות | דוגמה קונקרטית מהשבוע שעבר |
למה עשייה משותפת עובדת לעיתים טוב יותר
הפורמט הקלאסי, שני אנשים יושבים זה מול זה ומדברים על רגשות, מטיל עומס כפול: גם התוכן קשה, וגם המצב החברתי עצמו תובעני. קשר עין, פענוח הבעות פנים, ניהול תורות דיבור.
כשמשלבים בישול ככלי בתוך הטיפול יש מתכון, כלומר רצף שלבים צפוי מראש; יש משימה משותפת שמפנה את המבט מהפנים אל הידיים; ויש תוצר מוחשי בסוף. מניסיוני מ-34 שנים במערכת החינוך, ובכללן ניהול חינוך מיוחד והנחיית תהליכים בישוליים במסגרות חינוכיות, השילוב הזה מאפשר לשיחה להיפתח מעצמה, לא כי ביקשו ממנה, אלא כי היה לה מקום.
חשוב לומר גם את הצד השני: מטבח הוא סביבה חושית עמוסה. ריחות, רעש, מרקמים, חום. לחלק מהמתבגרים על הרצף זה בדיוק הדבר הלא נכון, ואז עובדים אחרת, בחדר שקט, עם עשייה מינימלית או בלעדיה. ההתאמה נקבעת לפי המתבגר, לא לפי השיטה.
מה טיפול כזה אינו
הוא אינו ניסיון "לתקן" אוטיזם, ואינו אימון בהעמדת פנים. הסתרה מתמשכת של מי שאתה, מה שמכונה מיסוך, נושאת מחיר רגשי מוכר, ולעיתים היא בדיוק מה שהביא את המתבגר לטיפול מלכתחילה.
מה שכן אפשר לעבוד עליו: ויסות רגשי בעומס, זיהוי מוקדם של סימני עייפות והתמוטטות, התמודדות עם חרדה חברתית, גמישות בהתמודדות עם שינויים, ומיומנויות חברתיות שהמתבגר עצמו בחר שהוא רוצה, כי הוא רוצה חבר, לא כי מישהו החליט שכך נראה נוער תקין.
איני מאבחנת אוטיזם. אבחון נעשה במסגרות המוסמכות לכך, מכוני התפתחות הילד, מרפאות בריאות הנפש והשירותים המוכרים בקופות החולים. הטיפול הרגשי בא לצד האבחון והזכויות הנלוות לו, ולא במקומם.
ומה עם ההורים
לרוב אני נפגשת גם עם ההורים, בהסכמת המתבגר ובידיעתו. חלק גדול מהעבודה בבית הוא לא "לתקן התנהגות" אלא להוריד עומס: לצמצם מעברים לא הכרחיים, לתת התרעה מראש לשינויים, לאפשר זמן התאוששות אחרי יום לימודים לפני שמדברים על משהו, ולזהות מתי בקשה פשוטה נוחתת על מערכת שכבר ריקה.
זה גם שינוי בציפייה: לא כל ערב חייב לכלול שיחה. לפעמים הקרבה נבנית דרך משהו שעושים יחד בשקט.
איך אני עובדת
אני עובדת עם מתבגרים מגיל 10 ומעלה, ביניהם מתבגרים מהחינוך המיוחד ומתבגרים על הרצף האוטיסטי. הרקע שלי הוא בחינוך, תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד מאוניברסיטת חיפה, לצד לימודי תעודה בפסיכותרפיה CBT, ושנים ארוכות של עבודה יומיומית עם בני נוער בגילאי 12-18 בתוך המערכת, כולל הדרכה בחוג לחינוך מיוחד במכללת אורנים.
בפועל זה אומר שאני מכירה את הצד השני של הסיפור: את הכיתה, את הוועדות, את השיחות עם הצוות. המפגש הראשון אצלי נועד בעיקר להיכרות ולבדיקת התאמה, אפשר לקרוא על מהלך התהליך או ליצור קשר לשיחה קצרה.