בישול ככלי טיפולי

למה המטבח עובד

המטבח הוא מרחב ביניים: לא חדר טיפולים ולא בית. הוא מוכר ולא מאיים, ויש בו עשייה שמפחיתה את המבוכה של מגע ישיר במילים. אצל מתבגרים בפרט, ההבדל בין ”בוא נדבר על מה שקרה” לבין שיחה שמתפתחת תוך כדי קיצוץ ירקות הוא עצום.

בנוסף, בישול הוא תהליך עם התחלה, אמצע וסוף, שמייצר תוצאה מוחשית. עבור מי שחווה הרבה כישלונות, בלימודים, בחברה, בבית, החוויה של להתחיל משהו ולסיים אותו בהצלחה היא משמעותית בפני עצמה.

מה באמת מתרגלים שם

• ויסות רגשי

  משהו נשרף, נשפך או לא יוצא כמו שתכננו. זו הזדמנות אמיתית לתרגל תגובה במקום להיסחף, בזמן אמת, לא בתיאוריה.

• מיינדפולנס (קשיבות)

  ריחות, מרקמים, טעמים וקצב. הבישול מחזיר לרגע הנוכחי בלי צורך להסביר מהי מדיטציה.

• סובלנות לתסכול

  בצק שצריך לנוח, סיר שלוקח זמן. להמתין בלי לפרוש זה שריר שאפשר לחזק.

• תכנון וסדר פעולות

  מה קודם למה, מה מכינים מראש, איך מתאוששים כשמשהו משתבש באמצע.

• כישורים בין-אישיים

  לחלוק מרחב, לתאם, לבקש, להתפשר, במיוחד בטיפול קבוצתי.

הרקע שלי בתחום

אני מנחת תהליכים בישוליים במסגרות חינוכיות, בהכשרה מסמינר הקיבוצים בהנחיית ד"ר איילת ברק נחום. עוד לפני כן הקמתי סדנת בישול חינוכית-רגשית בבית החינוך שבו עבדתי, וליוויתי באמצעותה תהליכים רגשיים עם נוער בחינוך המיוחד ועם נוער בסיכון.

כלומר, זו לא שיטה שאימצתי בקליניקה, היא נבנתה אצלי בשטח, מול קבוצות של מתבגרים, לאורך שנים.

האם צריך לדעת לבשל?

לא. אין כאן דרישות קדם, אין שיפוט על התוצאה, וזה לא שיעור בישול. המתכון הוא כלי, לא מטרה. מטופלים שמעולם לא בישלו מגיעים בדיוק כמו מטופלים שאוהבים לבשל, ולעיתים דווקא חוסר הניסיון הוא נקודת פתיחה מעניינת לעבודה.