כלים וגישות טיפוליות
המקפיא השקוף
על הקפאה, שמירה והפשרה כמטאפורה למה שאנחנו עושים עם רגשות וחוויות, ועל הדרך לכבד קצב בלי להפוך הגנה זמנית להימנעות קבועה.
בקצרה
המקפיא השקוף הוא מטאפורה לרגשות ולחוויות שאנחנו מניחים בצד כדי להמשיך לתפקד. לפעמים ההקפאה שומרת עלינו, ולפעמים היא הופכת בהדרגה להימנעות. בטיפול חשוב לכבד את הקצב ואת הבחירה של המטופל, בלי להתעלם ממה שנמצא מאחורי הדלת ובלי לפתוח אותה בכוח.
כשחושבים על בישול ככלי טיפולי, חושבים בדרך כלל על חום: אש, תנור, ריחות, תנועה ולישה. ודווקא המקפיא מסקרן אותי.
אולי מפני שאני בעצמי מקפיאה הרבה. אוכל שהכנתי, חומרי גלם ודברים שאני רוצה לשמור לזמן אחר. עם השנים התחלתי לחשוב שהפעולה הפשוטה הזאת יכולה להיות גם מטאפורה למה שאנחנו עושים בנפש.
כי להקפיא זה לא תמיד לקפוא.
לפעמים הקפאה היא דרך לשמור.
”המקפיא השקוף” הוא מטאפורה אישית, לא מונח קליני ולא אבחנה. רצון לא לדבר, קושי לשחזר אירוע או תחושה של ריחוק יכולים לנבוע מסיבות שונות, ולכן אני נזהרת לא להסיק מהם הסבר אחד בלי להבין את ההקשר.
הרגש לא נעלם, הוא חיכה
לפני שנים, בתקופה שבה הבן שלי היה חולה, הייתי מגיעה לעבודה ומבקשת מאנשים לא לשאול אותי מה שלומי. לא מפני שלא הרגשתי, אלא דווקא מפני שהרגש היה חזק כל כך. ידעתי שאם אפתח לרגע את הדלת, אוצף ואבכה. ובאותן שעות רציתי להיות בתוך העבודה, עם התלמידים, בתוך השגרה והחלקים החיים של היום.
הרגש לא נעלם. הוא הוקפא לזמן מה.
לפעמים זה בדיוק מה שהנפש צריכה כדי להמשיך לתפקד. בתקופות של כאב, עומס או משבר אנחנו עשויים להניח בצד רעיונות, תוכניות ואפילו רגשות, ולעשות רק את מה שחייבים. לא כל עצירה היא תקיעות. לפעמים זו הדרך של המערכת לשמור על עצמה.
לראות את מה שנמצא בפנים
גם בטיפול אני פוגשת סוגים שונים של הקפאה.
יש מטופלים שיודעים היטב מה נמצא בפנים ואומרים: ”אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו”. זה בעיניי כמו מקפיא שקוף: אפשר לראות חלק ממה שנמצא בתוכו, לדעת שהוא שם, ובכל זאת לבחור לא לפתוח כרגע את הדלת.
וגם במקפיא שקוף לא רואים הכול.
יש דברים שנמצאים מקדימה, ויש דברים שנדחקו לאחור. דברים שהקפאנו מזמן, שכחנו מהם, ואולי כבר איננו זקוקים להם.
לפעמים בטיפול מתרחש משהו דומה. אירוע קשה התרחש בבית, אולי התקף זעם או עימות, ושבוע אחר כך המטופלת אומרת: ”אני לא זוכרת”. לפעמים באמת קשה לה לשחזר.
אני נזהרת לא למהר לתת לכך הסבר אחד. קושי לזכור אינו מוכיח בפני עצמו מה קרה בנפש ואינו מאפשר לקבוע אבחנה. ובכל זאת, מבחינה טיפולית יש רגעים וחוויות שהופכים כמעט בלתי נגישים, וגם בזה אפשר להתבונן בזהירות.
ואז עולה שאלה מורכבת: מתי נכון לכבד את ההקפאה, ומתי נכון להתחיל להפשיר?
לכבד את הקצב בלי להתעלם
אני מאמינה מאוד בקצב של המטופל. חשוב לי קודם כול שהוא ירגיש מוגן, שאני איתו ושאני לא אפתח בכוח דלת שהוא עדיין אינו מוכן לפתוח.
יחד עם זאת, לכבד את ההקפאה לא אומר להתעלם ממנה.
במפגש במטבח זה מורגש במיוחד. מטופלת יכולה להגיע אחרי שבוע קשה ולהעדיף להכין עוגיות, ללוש בצק, לטעום ולהיות ברגע. לפעמים זה בדיוק מה שהיא צריכה.
אבל אם בכל פעם שיש אירוע קשה אנחנו רק מבשלים ונהנים, הטיפול עלול בהדרגה להפוך לחוג בישול.
לפעמים צריך לומר בעדינות: אני יודעת שהיה משהו השבוע. לא חייבים לפתוח הכול, וחשוב שנשים לב שהוא כאן.
ולפעמים החומר הטיפולי אינו האירוע עצמו, אלא הדלת הסגורה אליו. מה קורה כשאני מזכירה אותו? האם מגיעים כעס, שתיקה, צחוק, ”לא יודעת” או שינוי נושא?
גם אני מחזיקה מידע עד שמגיע זמנו
גם לי כמטפלת, במובן מסוים, יש מקפיא.
בטיפול במתבגרים קורה לפעמים שהורה משתף אותי במידע שהמטופל עצמו לא הביא. בתוך הגבולות שסוכמו מראש סביב סודיות ושיתוף מידע, אני מחזיקה את המידע ולא חייבת להשתמש בו מיד. אפשר לשמור אותו ולבחור מתי נכון להוציא אותו, לא כדי להוכיח משהו, אלא כדי לעזור למטופל להחזיק עוד חלק מהסיפור שלו.
הבחירה הזאת אינה חלה במצב של סכנה. כשיש חשש לבטיחות המטופל או אדם אחר, אני פועלת בהתאם למצב ולא משאירה את המידע במקפיא.
הקפאה כזכירה וכקשר
הקפאה אינה רק הגנה מפני כאב.
בעבודה עם קבוצות טיפוליות בבית הספר, כשחניך לא הגיע, לפעמים שמרנו והקפאנו עבורו את מה שהכנו.
זו פעולה קטנה, והמסר שלה גדול:
לא היית כאן, אבל זכרנו אותך.
שמרנו לך חלק.
גם בבית אני מכירה את התחושה הזאת. כשאני מקפיאה משהו טוב עבור אחד הילדים שלי כדי שייהנה ממנו כשיגיע, יש בזה מבחינתי משהו פשוט של זכירה ושל אכפתיות.
במובן הזה, המקפיא הוא לא רק מקום של עצירה. הוא גם מקום של קשר והמשכיות.
לא כל מה שנשמר צריך לצאת
גם למקפיא יש גבולות.
מדי פעם צריך לפתוח אותו ולבדוק מה נמצא שם. יש דברים שהגיע הזמן להפשיר, יש דברים שעוד לא, ויש דברים שפעם היו חשובים והיום כבר אינם רלוונטיים.
לא כל מה שנמצא מאחור חייב לצאת. לא כל זיכרון או חוויה חייבים לעבור עיבוד רק מפני שהם קיימים.
לפעמים אנחנו פותחים את המקפיא ומגלים משהו ששכחנו ששמרנו. לפעמים הגיע הזמן להוציא ולהפשיר. ולפעמים מבינים: זה כבר לא מבקש ממני שום דבר. אפשר להיפרד ממנו.
כך גם עם רגשות.
להניח רגש בצד לזמן מוגבל יכול לפעמים לעזור לנו להמשיך לתפקד. כאשר בכל פעם שהכאב עולה אנחנו מחזירים אותו מיד למקפיא, ההגנה עלולה בהדרגה להפוך להימנעות ולצמצם את האפשרויות שלנו.
להיות עם רגש לא אומר להציף את עצמנו. לפעמים זה פשוט להסכים לפגוש אותו: עצב, פחד, כעס או געגוע. לפעמים לבכות איתו. לפעמים לשהות איתו בשקט ולתת לו זמן.
אולי הקפאה שמשרתת אותנו היא כזו שיש ממנה דרך חזרה.
לא חייבים לפתוח הכול עכשיו.
לא חייבים להפשיר הכול.
חשוב לדעת שהדלת יכולה להיפתח.
ואולי זו אחת המשימות היפות של בישול ככלי טיפולי: לא לרוקן את המקפיא, אלא לעזור לאדם להכיר אותו. לדעת מה נמצא בו, מה עדיין שומר עליו, מה כבר מכביד, ומה אפשר להשאיר מאחור או לשחרר.
לפעמים אנחנו מקפיאים כדי לשרוד.
לפעמים כדי לשמור.
לפעמים כדי לזכור.
ולפעמים דווקא כדי שנוכל, בזמן הנכון, להפשיר.
אפשר לקרוא עוד על ויסות רגשי, על קבלה וגמישות פסיכולוגית ועל בישול ככלי טיפולי.