כלים וגישות טיפוליות
ויסות רגשי אצל מתבגרים: מה זה ואיך מפתחים אותו
למה בקשה קטנה עלולה לעורר תגובה גדולה, מה קורה בגיל ההתבגרות מבחינה התפתחותית, אילו כלים אפשר לתרגל ומה תפקיד ההורים בוויסות משותף.
בקצרה
ויסות רגשי הוא היכולת להשפיע על עוצמת הרגש, על משך הזמן שהוא נשאר ועל מה שעושים איתו, ולא היכולת לא להרגיש. בגיל ההתבגרות הוויסות עשוי להיות מורכב יותר, משום שהתגובה הרגשית יכולה להיות חזקה בעוד היכולות לעצור, להעריך מחדש ולבחור תגובה עדיין מתפתחות. זו אינה תכונה שיש או אין, אלא יכולת שאפשר לחזק, ומתרגלים אותה כשהעוצמה נמוכה ולא בשיא הסערה.
ביקשתם רק דבר אחד: להניח את הטלפון ולבוא לארוחת ערב.
בתוך רגע מגיעה צעקה, דלת נטרקת, ואחריה שקט עוין. אתם נשארים במטבח ושואלים: איך בקשה כל כך קטנה עוררה סערה גדולה כל כך?
זו לא בהכרח שאלה של חינוך או אופי. פעמים רבות זו שאלה של ויסות רגשי, ובגיל ההתבגרות היא רלוונטית במיוחד.
ויסות רגשי אינו תירוץ להתנהגות שפוגעת, והוא אינו מבטל גבולות. הוא עוזר להבין מה קרה בדרך, כדי שאפשר יהיה לעבור את הרגע, לחזור אליו אחר כך ולבנות תגובה אחרת.
מה ויסות רגשי הוא באמת
ההגדרה הרווחת בבית היא ”להירגע”. זו הגדרה מצומצמת מדי.
ויסות רגשי אינו היכולת לא להרגיש, ואינו היכולת להיות רגוע. הוא היכולת להשפיע על שלושה דברים: כמה חזק הרגש, כמה זמן הוא נשאר, ומה עושים איתו בינתיים.
בפועל הוא מורכב מכמה יכולות שנלמדות בנפרד:
- לשים לב שמשהו קורה, לפני שהוא בשיא
- לזהות מה זה: כעס? עלבון? פחד? בושה?
- להכיל את התחושה בלי לפעול מיד
- להשפיע על העוצמה, להוריד או לפעמים דווקא להעלות
- לבחור מה עושים
מתבגר יכול להיות מצוין באחת ואבוד באחרת. יש מי שמזהה מצוין מה הוא מרגיש ובכל זאת אין לו שום דרך להאט. יש מי שמאבד את זה בלי לדעת בכלל מה קרה לו. זה משנה לגמרי מה יעזור.
וחשוב מכול: ויסות אינו תכונה שיש או אין. זו יכולת שנבנית לאורך שנים ואפשר להמשיך לחזק אותה.
למה זה קשה יותר דווקא עכשיו
המשפט ”המוח שלהם לא מפותח עד גיל 25” הפך להסבר עממי נפוץ. יש בו גרעין של אמת, אבל הוא גורף מדי. הוא עלול ליצור תחושה שאין מה לעשות עד אז, ולהישמע למתבגר כמו עלבון.
מה שעולה מהמחקר ההתפתחותי זהיר ומעניין יותר. בגיל ההתבגרות יכולה להיות תגובתיות רגשית גבוהה, בעוד יכולות כמו הערכה מחדש של מצב, עצירה לפני תגובה ובחירת אסטרטגיה מתאימה ממשיכות להתפתח. התהליך אינו אחיד, והוא מושפע גם מההקשר, מהבדלים אישיים ומהמצב באותו יום.
זה לא אומר שמתבגרים אינם מסוגלים לווסת. הם בהחלט מסוגלים, אבל לעיתים נדרש לכך יותר מאמץ, והיכולת נעשית פגיעה יותר תחת עייפות, רעב, לחץ חברתי או חוסר שינה.
ויש עוד שכבה, פסיכולוגית ולא רק ביולוגית: בגיל הזה רגש עלול להיחוות כאמירה על הזהות. מבוגר שנעלב עשוי לחשוב ”נעלבתי”. מתבגר שנעלב עלול לחשוב ”אני מישהו שלא סופרים אותו”. כשהחוויה נוגעת בשאלה מי אני ומה המקום שלי, היא בוערת חזק יותר.
את הכלים מלמדים כשרגוע, לא בסערה. באמצע התפרצות קשה ללמוד מיומנות חדשה, והמטרה הראשונה היא לצלוח את הרגע בלי להחריף אותו. את השיחה על מה אפשר לעשות בפעם הבאה מקיימים אחרי שהעוצמה ירדה.
כלים שמתבגרים באמת מוכנים להשתמש בהם
כלי טוב למתבגר הוא כלי קצר, לא מביך, ושאפשר להפעיל בלי שאף אחד בכיתה ישים לב.
לתפוס את זה מוקדם
לרגש יש כמעט תמיד סימן מקדים בגוף, לסת קפוצה, חום בפנים, בטן שמתהדקת, רגל שמקפצת. הסימן הזה מופיע לפני שהמילים מופיעות, ולכן הוא ההזדמנות הכי טובה.
תרגיל פשוט: לבקש מהמתבגר לזהות איפה בגוף הוא מרגיש כעס, ואיפה חרדה. לפעמים אלה מקומות שונים או תחושות שונות. כשנוצרת מפה כזאת, קל יותר לתפוס את הגל בעוצמה 4 ולא רק כשהוא כבר ב-9.
לתת לזה שם
”אני מרגיש רע” הוא מידע דל. ”אני מרגיש מושפל” הוא מידע שאפשר לעבוד איתו. מתן שם מדויק לרגש אינו תרגיל ספרותי. הוא עשוי להפחית מעט את תחושת ההצפה, משום שהוא הופך את החוויה למשהו שאפשר לתאר ולבחון.
לקנות זמן
ויסות הוא במידה רבה הרחבה של הפער שבין להרגיש לבין לעשות. שנייה אחת של פער כבר משנה תוצאה.
אפשר לצאת מהחדר לכמה דקות, לכתוב את ההודעה הזועמת בפתק ולא לשלוח אותה, או לקבוע כלל: ”לא מחליטים כשבעוצמה 8”. זה נשמע קטן, אבל זה אחד הכלים המשמעותיים ברשימה.
לשנות את המצב הגופני
כשהעוררות גבוהה, לוגיקה כמעט לא נכנסת, אבל הגוף עדיין מגיב. תנועה קצרה ואינטנסיבית, מים קרים על הפנים, יציאה החוצה לאוויר, או נשימה שבה הנשיפה ארוכה מהשאיפה, כל אלה עוזרים לחלק מהאנשים להוריד עוצמה. לא לכולם ולא תמיד, וכדאי לבדוק אישית מה מתאים.
להפסיק להיאבק
חלק מהמתבגרים נכנסים למעגל שבו הרגש הלא נעים מפעיל בהלה מהרגש עצמו: ”מה קורה לי?”, ”אני לא אצליח לעצור את זה”, והבהלה מגבירה אותו. כאן הגישה של הגל השלישי יכולה לעזור: לאפשר לגל לעבור במקום להילחם בו. עוצמת הרגש משתנה עם הזמן, גם אם לא בקצב שהיינו רוצים.
תחזוקה
זה לא נשמע כמו כלי רגשי, אבל זו תשתית חשובה. חוסר שינה, רעב והיעדר תנועה עלולים להוריד את סף הסבלנות ולהקשות על הוויסות. לכן חשוב לבדוק גם מה קורה בשגרה, ולא רק מה נאמר ברגע ההתפרצות.
מה הורים באמת יכולים לעשות
התשובה הקצרה: לספק עוגן חיצוני בזמן שהיכולת העצמית עדיין מתפתחת. בשפה המקצועית קוראים לזה ויסות משותף: מבוגר שנוכח, יציב ומכיל, שלצידו הצעיר מתאמן על היכולת שלו. זה לא מסתיים בגיל שש. הצורה משתנה, אבל הצורך אינו נעלם.
הרוגע שלכם הוא חלק מההתערבות. כשהעוצמה גבוהה, מתבגר מושפע לא רק מתוכן הדברים אלא גם מהטון ומהמצב של האדם שמולו. הורה שמצליח לא להתלקח, בלי לוותר על הגבול, יכול לעזור להוריד את העוצמה בחדר.
לתקף לפני שפותרים. ”אני מבינה שזה הרגיז אותך” אינו הסכמה עם ההתנהגות. זו הודעה שהרגש נשמע. כשהמתבגר מרגיש שהבינו את החוויה שלו, עשוי להיות לו פחות צורך להיאבק כדי שיֵראו אותה.
לא לנהל שיחות חינוכיות בשיא. באמצע התפרצות היכולת להקשיב ולחשוב מצטמצמת מאוד. את השיחה על מה קרה ומה אפשר לעשות אחרת מקיימים אחרי שהסערה חלפה, כשיש לה סיכוי טוב יותר להישמע.
לתקן אחר כך. גם הורים מאבדים את זה. חזרה קצרה, ”צעקתי אתמול, זה לא היה בסדר מצדי”, מלמדת בדיוק את מה שאנחנו מנסים ללמד: אפשר לאבד שליטה ולחזור.
לנסות לא לקחת הכול אישית. לעיתים ההתפרצות מופנית דווקא להורה, בין היתר משום שהקשר איתו מרגיש בטוח מספיק לפרוק בו. זה לא הופך את ההתנהגות למקובלת או נעימה, אבל ההבנה הזאת יכולה להשפיע על התגובה.
אפשר לקרוא עוד על האיזון בין גבולות לקרבה, נושא שקשור לזה קשר הדוק.
מתי כדאי עזרה מקצועית
קשיי ויסות הם חלק נורמלי מהגיל, אבל יש נקודות שבהן חשוב להיעזר: כשההתפרצויות פוגעות בלימודים, בחברויות או בשלום הבית באופן קבוע; כשהמתבגר עצמו סובל מזה ומבקש עזרה; כשמופיעה פגיעה עצמית; או כשהעוצמה מלווה בירידה כללית במצב הרוח ובתפקוד.
במצב של סכנה מיידית אין להמתין, אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201, למד"א בטלפון 101, או לחדר מיון.
איך אני עובדת על זה
בעבודה שלי אני משלבת כלים של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם עקרונות הגל השלישי, ולעיתים קרובות עם בישול ככלי טיפולי. מטבח הוא מקום מצוין לתרגל ויסות בזמן אמת: יש בו לחץ, יש בו טעויות, ויש בו רגעים שבהם משהו נשרף ואפשר לראות מקרוב מה קורה, ולתרגל תגובה אחרת בזמן שהיא באמת מתרחשת.
אפשר לקרוא עוד על טיפול במתבגרים או ליצור קשר לשיחה קצרה.
מקורות והרחבה
- Neurocognitive bases of emotion regulation development in adolescence — Developmental Cognitive Neuroscience (2015)
- The Teen Brain: 7 Things to Know — National Institute of Mental Health (2023)
- Co-Regulation From Birth Through Young Adulthood: A Practice Brief — Administration for Children and Families (2017)