כלים וגישות טיפוליות
מיינדפולנס לבני נוער: שישה תרגילים קצרים, בלי לרוקן את הראש
מה מיינדפולנס הוא ובעיקר מה הוא לא, למה מתבגרים מתנגדים לו ואיך להציג אותו אחרת, ושישה תרגילים קצרים שאפשר להתחיל איתם היום.
בקצרה
מיינדפולנס אינו רק מדיטציה, והוא אינו מבקש לרוקן את הראש או להירגע בכוח. זוהי קשיבות: הפניית תשומת לב למה שקורה עכשיו, בישיבה שקטה או בתוך פעולה יומיומית, בלי למהר לשפוט ובלי להיצמד לכל מחשבה. הוא אינו טיפול בפני עצמו, אינו מחליף הערכה מקצועית ואינו מתאים לכולם.
כשאני אומרת למתבגר את המילה ”מיינדפולנס”, גלגול העיניים מגיע לפעמים עוד לפני שסיימתי את המשפט. אצל רבים האסוציאציה הראשונה היא מדיטציה: לשבת בשקט, לעצום עיניים ולנסות לא לחשוב.
אבל מיינדפולנס אינו רק מדיטציה. מדיטציה היא דרך אחת לתרגל אותו. מיינדפולנס הוא קשיבות: הפניית תשומת לב מכוונת למה שקורה עכשיו, בלי למהר לשפוט. זה יכול לקרות בזמן הליכה, אכילה או בישול, בזמן מנוחה ואפילו ברגע של חצי ערות. בכל רגע שבו חוזרים אל מה שמתרחש עכשיו, אפשר לתרגל קשיבות.
תגובה אחרת שאני שומעת היא: ”ניסיתי. זה לא עובד לי”. לעיתים המתבגר פשוט התבקש לרוקן את הראש, להירגע מיד או לשבת זמן רב בשקט, ומיינדפולנס אינו מבקש אף אחד מאלה.
לכן, לפני ששת התרגילים הקצרים והמעשיים, כדאי לעשות סדר במה שהתרגול הזה הוא, ובעיקר במה שהוא לא.
שני דברים שמיינדפולנס אינו
הוא לא ריקון של המחשבות. זו התפיסה השגויה הנפוצה ביותר, והיא גם זו שמכשילה אנשים כבר בניסיון הראשון. אף אחד לא מצליח לרוקן את הראש, וזו גם לא המשימה. המשימה היא לשים לב שהמחשבה הגיעה, ולחזור. שוב, ושוב. החזרה הזו היא לא כישלון בתרגול, היא התרגול.
הוא לא טכניקת הרפיה. לפעמים מרגישים רגועים אחרי, ולפעמים בכלל לא. יש רגעים שבהם דווקא מבחינים כמה מתח היה שם כל הזמן, וזה מרגיש פחות נעים. גם זה בסדר. מטרת התרגול היא מודעות, לא נעימות, וכשמציגים אותו כדרך ”להירגע”, כל חוסר רגיעה נחווה כהוכחה שזה נכשל.
אז מה כן
מיינדפולנס הוא קשיבות, ובעצם אימון של שריר אחד: לשים לב איפה הקשב נמצא, ולהחזיר אותו לאן שבחרתי.
במובן מסוים, בעלי חיים יכולים להמחיש את התנועה הזאת. אחרי רגע של דריכות אפשר לראות לפעמים כלב מתנער, ואז חוזר להריח, ללכת או לנוח בתוך הסביבה שבה הוא נמצא. זה דימוי ליכולת להרגיש את מה שקרה, ואז לחזור אל הרגע הזה.
אצלנו, בני האדם, זה נוגע בדיוק במה שמקשה על מתבגרים: הגלגול האינסופי של ”מה הוא התכוון בהודעה”, ”מה יהיה במבחן” או ”למה אמרתי את זה”. מחשבה רודפת מחשבה, ולעיתים קשה להבחין עד כמה הרגש הולך ומתעצם.
אני רואה זאת במיוחד אצל מטופלים שמתקשים בוויסות. משהו קורה, עולה כעס, ואז מתחיל מעגל שבו כל מחשבה מלבה את הבאה. העוררות גוברת, ובשלב מסוים עלולים להגיע להתפרצות ולחוסר ויסות.
מיינדפולנס אינו מוחק את הכעס ואינו מבטל את הסיבה לו. הוא עוזר לזהות את הרגע שבו המחשבות מתחילות ללבות זו את זו, וליצור עצירה קטנה: לחזור לגוף ולמה שקורה סביבי, לפני שהכעס מנהל את התגובה.
התרגול גם לא דורש חצי שעה של ישיבה בשקט. תרגול של שלושים שניות שחוזר כמה פעמים ביום עשוי להיות קל יותר להתמדה מעשרים דקות פעם בשבוע.
למה מתבגרים מתנגדים, ואיך להציג את זה אחרת
הסיבה הראשונה היא איך שזה נאמר. ”תנשום עמוק ותירגע” באמצע ריב נשמע כמו ביטול, ולא כמו הצעה. אם התרגול מוצג בפעם הראשונה בזמן מצוקה, הוא ייקשר לתחושה של להיות מנוהל מבחוץ.
הסיבה השנייה היא הדימוי. נרות, מוזיקה ואנשים שיושבים ברגליים משוכלות עלולים להרגיש רחוקים מאוד מעולמו של מתבגר.
אפשר להציג את זה כמיומנות ולא כטיפול. שחקנים, נגנים וספורטאים מתאמנים על קשב, כי ברגעי לחץ הוא משמעותי במיוחד. אפשר להציע ניסוי קצר במקום התחייבות: ”תנסה פעם אחת ותגיד לי מה אתה חושב”. ועדיף להציג את הכלי ברגע ניטרלי, לא בפעם הראשונה כשהסערה כבר בעיצומה.
ולבסוף, כדאי לתרגל בעצמכם. קשה לצפות ממתבגר לאמץ כלי שהמבוגר סביבו רק מטיף לו ואינו משתמש בו.
לא צריך לשכנע מתבגר לאהוב את המילה ”מיינדפולנס”. מספיק להציע התנסות קצרה במיומנות שעשויה לעזור לו. מכאן אפשר לעבור לתרגילים עצמם.
שישה תרגילים קצרים
שלוש נשימות מעבר
בין דבר לדבר, לפני שנכנסים הביתה, אחרי שסוגרים מחברת, לפני שפותחים את הטלפון, לעצור ולקחת שלוש נשימות מלאות. זהו. עשרים שניות.
התרגיל הזה קל יחסית להתמדה כי הוא לא דורש זמן נוסף, רק סימון של רגע קיים. כך אפשר למצוא במשך היום כמה הזדמנויות קצרות לתרגל.
נשיפה ארוכה מהשאיפה
לשאוף בספירה של ארבע, לנשוף בספירה של שש או שמונה. חמש פעמים.
ההבדל בין זה לבין ”תנשום עמוק” חשוב: נשימות עמוקות ומהירות עלולות להגביר את התחושה הלא נעימה. ההארכה של הנשיפה היא מה שמסייע להוריד עוררות. חשוב להסביר את זה למתבגר, הוא צריך לדעת למה זה עובד, לא רק מה לעשות.
עוגן כפות הרגליים
להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה. את הלחץ, את הטמפרטורה, את המגע של הגרב. שלושים שניות.
את התרגיל הזה אפשר לעשות בכיתה, באוטובוס או באמצע מבחן בלי למשוך תשומת לב. הוא שימושי במיוחד ברגעים שבהם הראש כבר עף רחוק, כי הגוף תמיד נמצא בהווה.
5-4-3-2-1
לזהות חמישה דברים שרואים, ארבעה שאפשר לגעת בהם, שלושה שנשמעים, שניים שמריחים ואחד שאפשר לטעום או פשוט לשים לב אליו בפה. שתי דקות.
זה תרגיל עיגון יותר מתרגיל מיינדפולנס קלאסי, וכדאי לומר את זה בכנות. הוא לא מעמיק, אבל עשוי להתאים לרגעים שבהם הקשב מוצף לגמרי, והמבנה הברור שלו מקל על מי שמתקשה ”פשוט לשים לב”.
לתת למחשבה שם
במקום להתווכח עם מחשבה, לנסח אותה כך: ”שמתי לב שיש לי מחשבה שאני אכשל במבחן”. שנייה אחת.
ההבדל בין ”אני אכשל” לבין ”יש לי מחשבה שאני אכשל” הוא ההבדל בין להיות בתוך המחשבה לבין להסתכל עליה. זה לא ויכוח ולא הפרכה, פשוט צעד אחד אחורה. זהו אחד הכלים המרכזיים של גישות הגל השלישי, והוא מתאים במיוחד למתבגרים שמתעייפים מהר מניתוח מחשבות.
פעולה יומיומית אחת במודעות מלאה
לבחור פעולה אחת קבועה ביום, המקלחת, ההליכה מהמיטה למטבח, הביס הראשון בארוחה, ולעשות אותה תוך שימת לב לפרטים החושיים שלה בלבד. דקה עד שלוש.
היתרון: אפס זמן נוסף, אפס ציוד, ואין ”מצב תרגול” נפרד שצריך להיכנס אליו.
| מתי | מה מתאים |
|---|---|
| לפני מבחן או מצגת | נשיפה ארוכה, עוגן כפות הרגליים |
| מחשבות שרצות בלילה | לתת למחשבה שם, נשיפה ארוכה |
| עומס מוחלט, קשה להתרכז | 5-4-3-2-1 |
| כלי יומיומי לבניית ההרגל | שלוש נשימות מעבר, פעולה במודעות |
מה זה עושה, ומה זה לא עושה
מה שהתרגול כן יכול לתת: שיפור ביכולת לשים לב מתי מתחיל להצטבר מתח, פער קטן בין הגירוי לתגובה, ופחות היגררות אחרי מחשבות. שירות הבריאות הבריטי מציין שתרגול סדיר מסייע לחלק מהאנשים בהתמודדות עם דיכאון, חרדה, כעס ומצבי לחץ, ומוסיף שטיפולים מבוססי מיינדפולנס מומלצים על ידי NICE כאחת הדרכים לטפל בדיכאון בדרגה קלה יחסית.
מה שהוא לא: הוא לא מעלים חרדה, לא מטפל בהפרעה, ולא מחליף אבחון או טיפול. מתבגר שנמנע מבית הספר, שסובל מהתקפי פאניקה חוזרים או שמצב רוחו ירוד לאורך שבועות, זקוק להערכה מקצועית, ותרגילי נשימה אינם תחליף לה. במקרים כאלה המיינדפולנס יכול להיות חלק מהעבודה, לא במקומה.
מיינדפולנס אינו מתאים לכולם. שירות הבריאות הבריטי מציין במפורש שיש אנשים שהוא לא עוזר להם, ואף כאלה שמרגישים בעקבותיו פחות טוב. אם התרגול מעלה מצוקה, במיוחד אצל מי שחווה טראומה, או במהלך התקף חרדה חריף, יש להפסיק, לפתוח עיניים, ולהתייעץ עם איש מקצוע לפני שממשיכים.
איך מכניסים את זה הביתה בלי שזה יהפוך למטלה
אל תהפכו את זה לעוד סעיף במשא ומתן היומי. כדאי להשאיר את הכלי זמין במקום לבדוק שוב ושוב אם התרגול בוצע.
כמה דברים שעוזרים: לצרף את התרגול לפעולה קיימת במקום לקבוע לו זמן חדש. להתחיל בקטן באמת, דקה, לא עשר. לוותר על מעקב ועל תזכורות. ולומר בפירוש שזו לא בדיקה ואין כאן ציון.
ואם התשובה היא ”לא רוצה”, זו תשובה לגיטימית. אפשר להניח לזה, לתרגל בעצמכם ולחזור לנושא בעוד כמה חודשים. לפעמים דווקא הדוגמה השקטה של המבוגר משאירה פתח להתנסות מאוחרת יותר.
איך אני עובדת עם זה
בטיפול אני משלבת מיינדפולנס כרכיב בתוך עבודה רחבה יותר, לצד טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ועקרונות מהגל השלישי: גמישות פסיכולוגית, קבלה ופעולה לפי ערכים. התרגול לבדו הוא כלי. המשמעות שלו נובעת מההקשר שבו הוא נלמד ומהאופן שבו משתמשים בו.
רק כאשר זה מתאים למטופל והוא בוחר בכך, אפשר לשלב במפגשים גם עבודה במטבח. במקרים כאלה התרגול קורה כמעט מעצמו: חיתוך, ריח, טמפרטורה וקצב מחזירים את הקשב להווה בלי שצריך לבקש. עבור מתבגרים שהמילה ”תרגיל” מכבה אותם מיד, זו יכולה להיות דרך כניסה טובה בהרבה.
אפשר ליצור קשר כדי להתייעץ, בקליניקה בטל־אל או במפגש מקוון.