אוכלוסיות ותחומים
בישול ככלי בתוך טיפול CBT: מה באמת קורה בקליניקה שהיא מטבח
איך בישול יכול לשמש כלי נוסף בתוך טיפול CBT, מה קורה בפועל במפגש, למה העשייה מתאימה במיוחד לחלק מהמתבגרים ולמי היא מתאימה פחות.
בקצרה
אני פסיכותרפיסטית CBT, והבישול הוא כלי נוסף בתוך הטיפול. מתחילים בעשייה, ומתוכה עולים רגעים אמיתיים של תסכול, החלטה והמתנה שאפשר לעבוד איתם בזמן אמת. זהו אינו שיעור בישול ואינו סדנת גיבוש, ואין צורך בידע קודם.
כשאני אומרת לאנשים שאני משלבת בישול ככלי בתוך טיפול CBT, אני מקבלת בערך שתי תגובות. הראשונה: "כמה נחמד, כמו סדנת בישול." השנייה: "אבל איך זה טיפול?"
שתיהן מובנות, ושתיהן מפספסות. אז הנה הסבר מסודר על מה שקורה שם באמת.
אני לא מטפלת באמצעות בישול. אני פסיכותרפיסטית CBT, והבישול הוא כלי נוסף שאני יכולה לשלב בתוך הטיפול.
מה זה לא
נתחיל בשלילה, כי זה מבהיר הרבה.
זה לא שיעור בישול. אני לא מלמדת טכניקות, לא מתקנת חיתוך ולא מעריכה את התוצאה. אם התבשיל יצא לא משהו, זה בסדר גמור, ולפעמים זה בדיוק החומר שאיתו עובדים.
זו לא סדנת גיבוש. בסדנה המטרה היא החוויה. בטיפול המטרה היא תהליך אישי עם יעדים מוגדרים, שנמשך לאורך זמן.
זה לא "אוכל כנחמה". אנחנו לא עוסקים באוכל כפתרון רגשי. אנחנו עוסקים בתהליך ההכנה, שזה משהו אחר לגמרי.
וזה לא מוותר על החלק הטיפולי. יש מטרות, יש כיוון, ויש עבודה עם כלים מקצועיים. פשוט לא מול שולחן.
מה כן קורה במפגש
המפגש מתחיל בעשייה. לא בשאלה "אז מה שלומך השבוע", אלא במשהו שצריך לעשות: לבחור מה מכינים, לארגן את החומרים, להתחיל.
ומכאן זה כמעט מסתדר מעצמו, כי בישול הוא רצף אינסופי של רגעים קטנים שדורשים תגובה:
- צריך להחליט מה עושים, והחלטות הן קושי בפני עצמן לחלק מהאנשים.
- צריך סדר פעולות, מה קודם למה, מה מכינים מראש.
- משהו לא הולך כמתוכנן, נשפך, נשרף, לא נדבק, לא מתקשה.
- צריך לחכות, לבצק שיתפח, לסיר שירתח.
- צריך לבקש עזרה, או להתעקש לעשות לבד.
- ובסוף יש תוצאה, ואיתה גם שיפוט עצמי.
כל אחד מהרגעים האלה הוא הזדמנות. לא כי אני מייצרת אותם באופן מלאכותי, אלא כי הם קורים ממילא, וזה בדיוק ההבדל בין לדבר על תסכול לבין להיות בתוכו.
דוגמה לאיך זה נראה
נניח שנער מתחיל להכין משהו, וזה לא יוצא. הוא נעצר. אולי מקלל, אולי מרים ידיים, אולי אומר "אמרתי לך שאני לא יודע".
בשיחה טיפולית רגילה, הרגע הזה היה מתואר בדיעבד, "בשיעור מתמטיקה נתקעתי והתייאשתי". כאן הוא מתרחש מולי. אפשר לעצור בו, לשאול מה עלה עכשיו, לזהות את המחשבה שהופיעה, ולנסות משהו אחר, כשהרגש עדיין חי.
זו עבודה קוגניטיבית-התנהגותית לכל דבר. פשוט בתנאי שטח.
למה זה עובד במיוחד עם מתבגרים
מתבגרים רבים מגיעים לטיפול בהתנגדות, או לפחות בחשדנות. הקושי הגדול שלהם הוא לא בהכרח הנושא, הוא הפורמט: לשבת מול מבוגר לא מוכר ולדבר על רגשות.
הבישול פותר בדיוק את זה:
אין קשר עין מאולץ. שניכם מסתכלים על הקרש, לא אחד על השני. זה מוריד עוצמה משיחות קשות באופן דרמטי.
יש דבר שלישי בחדר. במקום מבנה של "אני נחקר על ידך", נוצר מבנה של "שנינו מול משימה".
אפשר לשתוק בלי שזה מביך. שקט בחדר טיפולים הוא מטען. שקט במטבח הוא פשוט מישהו שמערבב.
יש הצלחה מוחשית. מתבגרים רבים שמגיעים לטיפול חוו הרבה כישלונות, בלימודים, בחברה, בבית. לצאת מהמפגש עם משהו שהכנת בעצמך זו חוויה אחרת.
ההתנגדות של מתבגר לטיפול היא לרוב התנגדות לפורמט, לא לעזרה. שינוי הפורמט לפעמים פותר את מה שנראה כמו סירוב מוחלט. הרחבתי על זה במאמר על מתבגר שמסרב ללכת לטיפול.
על מה עובדים בפועל
המטרות הן טיפוליות רגילות. הבישול הוא הדרך, לא היעד:
| התחום | איך זה מתרגל במטבח |
|---|---|
| ויסות רגשי | להתמודד עם רגע שבו משהו נכשל, בלי להיסחף |
| סובלנות לתסכול | לחכות, לנסות שוב, לא לפרוש באמצע |
| מיינדפולנס | ריחות, מרקמים, קצב, נוכחות ברגע בלי צורך בהסבר |
| כישורי חיים | תכנון, סדר פעולות, התארגנות |
| כישורים בין-אישיים | לתאם, לבקש, לחלוק מרחב, בעיקר בקבוצה |
| דימוי עצמי | "עשיתי את זה" כחוויה, לא כמחמאה |
וכשמישהו אומר "אבל אני לא יודע לבשל"
זה בדיוק המקום המעניין.
לפעמים דווקא מי שמעולם לא בישל מגיע לחומר הכי מעניין, כי הוא נמצא במצב של אי-ידיעה, וזה מצב שמעלה בדיוק את מה שכדאי לעבוד עליו: פחד מכישלון, השוואה, בושה, או הרצון לוותר לפני שמנסים.
למי זה מתאים פחות
חשוב לי לומר את זה בגלוי, כי לא כל שיטה מתאימה לכל אחד:
- מי שמתמודד עם הפרעת אכילה. מרחב טיפולי שמתמקד באוכל אינו בהכרח המסגרת הנכונה, ובמקרים כאלה אפנה לגורם המתמחה בכך.
- מי שיש לו אלרגיות או רגישויות מזון משמעותיות. לרוב אפשר להתאים, אבל צריך לומר את זה מראש.
- מי שמעדיף במפורש שיחה. יש אנשים שהעשייה מפריעה להם להתרכז ברגש, וזה לגיטימי לחלוטין. במקרים כאלה עובדים בטיפול CBT בקליניקה או אונליין.
הבישול הוא אפשרות ולא תנאי, ואפשר גם לשלב, או לשנות כיוון תוך כדי התהליך.
הרקע שממנו זה הגיע
הגישה הזו לא נולדה אצלי בקליניקה. היא נבנתה בשטח.
במשך שנים עבדתי במערכת החינוך, בעיקר עם גילאי 12-18, וניהלתי חינוך מיוחד. בשלב מסוים הקמתי בבית החינוך סדנת בישול חינוכית-רגשית, וליוויתי דרכה תהליכים רגשיים עם נוער בחינוך המיוחד ועם נוער בסיכון. שם ראיתי שוב ושוב כמה משתנה כשמעבירים את השיחה מהשולחן אל השיש.
בהמשך הוכשרתי כמנחת תהליכים בישוליים במסגרות חינוכיות בסמינר הקיבוצים, בהנחיית ד"ר איילת ברק נחום, ולמדתי פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית באוניברסיטת חיפה, כדי לחבר בין שני החלקים בצורה מקצועית ומסודרת.
היום המפגשים מתקיימים במטבח הביתי שלי בטל־אל, מול היער. זה לא חדר קליני, וזה לא במקרה. אפשר לקרוא עוד על בישול ככלי טיפולי כשירות, או על למה דווקא מטבח מנקודת מבט של ויסות וחיבור.