הורים למתבגר
הילד שלי מסרב ללכת לטיפול, מה עושים?
סירוב לטיפול הוא כמעט תמיד הגנה, לא עקשנות. מה עומד מאחורי ההתנגדות, מה כדאי להגיד, מה עדיף לא, ואיך פותחים פתח בלי להיכנס למאבק.
בקצרה
סירוב של מתבגר לטיפול נובע לרוב מחשש ולא מחוסר רצון בעזרה: פחד להיתפס כ'לא בסדר', או צורך לשמור על עצמאות. הדרך היעילה היא להוריד את רף הכניסה, מפגש היכרות אחד ללא התחייבות, והבהרה שהמתבגר מחליט על מה מדברים. כפייה לרוב אינה עובדת, אך גם ויתור מיידי אינו הכרחי.
זו אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה, ובדרך כלל בטלפון, בקול שכבר עייף מהמאבק. ההורים כבר הבינו שצריך עזרה. הבעיה היא שהנער או הנערה לא מסכימים.
לפני הכול, חשוב לדעת: זה נפוץ מאוד. סירוב ראשוני הוא כמעט ברירת המחדל בגיל הזה, לא החריג. ולעיתים קרובות אפשר למצוא דרך פנימה, פשוט לא בדרך הישירה.
למה הם מסרבים
ההתנגדות כמעט אף פעם לא אומרת "אני בסדר ולא צריך כלום". מתחתיה מסתתרות בדרך כלל אחת מהסיבות הבאות:
הפחד להיות "הילד עם הבעיה". בגיל ההתבגרות, השייכות לקבוצה היא הכול. ההליכה לטיפול נחווית כהודאה פומבית שמשהו פגום, גם אם אף אחד לא יידע.
החשש שיאבחנו אותם. הרבה מתבגרים מדמיינים שמישהו יסתכל עליהם, יחליט מה יש להם, ויצמיד להם תווית שתישאר. המילה "טיפול" מעוררת אצלם דימוי של מרפאה, טפסים ותרופות.
הצורך בעצמאות. זו המשימה ההתפתחותית המרכזית של הגיל. קבלת עזרה, במיוחד עזרה שההורים יזמו, נחווית כנסיגה לאחור בדיוק כשהם מנסים להתקדם.
חוסר אמון בהורים בעניין הזה. אם הנושא עלה עד כה רק בתוך ריבים, הטיפול נתפס כעוד כלי במאבק. "אתם רוצים לשלוח אותי כי אני מפריע לכם."
ניסיון קודם שלא הצליח. אם כבר היה מטפל שלא התאים, ההתנגדות עכשיו היא לא לטיפול, היא לחוויה ההיא.
זיהוי הסיבה הנכונה משנה לגמרי את מה שכדאי לומר. התגובה לפחד מתיוג שונה מהתגובה לצורך בעצמאות.
מה עוזר
הורידו את רף הכניסה
זו הנקודה החשובה ביותר. "אתה הולך לטיפול" היא בקשה ענקית, היא כוללת התחייבות לא מוגדרת, לזמן לא ידוע, על נושאים לא ברורים.
"בוא ניפגש פעם אחת, ואחרי זה תחליט" היא בקשה קטנה. וכשמסכימים לבקשה קטנה, לרוב מגלים שהחדר פחות מפחיד ממה שדמיינו.
אני מציעה כמעט תמיד להתחיל ממפגש היכרות אחד, בלי התחייבות להמשך. לא כטריק, באמת. אם אחרי מפגש אחד המתבגר אומר שזה לא בשבילו, זו תשובה לגיטימית, ואפשר לחזור לזה בעוד כמה חודשים.
תנו להם שליטה
מתבגר שמרגיש שיש לו מקום בהחלטה מתנגד הרבה פחות. אפשר לתת בחירה אמיתית בכמה מקומות: מי המטפל/ת, מתי המפגש, האם ההורים מגיעים לשיחה מקדימה, ומה מותר ומה אסור לספר להורים.
גם המשפט "אתה מחליט על מה מדברים שם, ואם יש נושא שאתה לא רוצה לגעת בו, לא נוגעים" מוריד הרבה חשש.
הסבירו מה זה באמת
הרבה מהסירוב נשען על דימוי שגוי. כדאי לומר בפשטות: זו שיחה. אף אחד לא שוכב על ספה. אף אחד לא כותב אבחנות. אין תרופות. זה מקום שבו אפשר להגיד דברים בלי שמישהו ייעלב או ייבהל.
שימו לב לניסוח
יש הבדל גדול בין הניסוחים האלה, גם אם הכוונה זהה:
| במקום | עדיף |
|---|---|
| "אתה צריך עזרה" | "אני חושבת שמגיע לך שיהיה לך יותר קל" |
| "יש לך בעיה" | "התקופה האחרונה נראית לי קשה בשבילך" |
| "תלך לטיפול" | "יש מישהי שאני חושבת שיהיה לך טוב לדבר איתה" |
| "כי אתה מתפרץ עלינו" | "כי אני רואה שאתה סובל" |
ההבדל הוא בין אבחנה לבין דאגה. הראשונה מזמינה התגוננות, השנייה מזמינה שיחה.
לכו בעצמכם
הורים שפונים בעצמם להדרכה או לייעוץ משדרים מסר חזק: זה לא משהו שעושים לילדים פגומים, זה משהו שאנשים עושים. בנוסף, אתם מקבלים כלים אמיתיים לטפל במצב מהצד שלכם, וזה משפיע על הבית גם כשהמתבגר עדיין לא מוכן.
מה פחות עוזר
איומים והתניות. "אם לא תלך, אין טלפון" עשוי להביא אותו פיזית לחדר, אבל לא לתהליך. מתבגר שמגיע כדי לצאת מעונש יושב בשקט ומחכה שייגמר.
מלכודת. להביא אותו למקום בלי לומר לאן הולכים פוגע באמון בבת אחת, גם בכם וגם במטפל.
לחץ יומיומי. להעלות את זה כל יום הופך את הטיפול לזירת קרב נוספת. עדיף לומר את זה פעם אחת, בבהירות, ואז לתת לזה מקום.
ויתור מיידי. "טוב, לא רוצה, עזוב" מעביר מסר שזה לא היה חשוב באמת. אפשר לא להיאבק ועדיין להישאר עקביים: להגיד שהנושא לא ירד מהשולחן, ולחזור אליו בעוד שבועיים.
מתי לא לחכות
יש מצבים שבהם ההמתנה אינה אפשרות. אם עולים סימנים של סכנה, דיבור על מוות או על חוסר רצון לחיות, פגיעה עצמית, הסתגרות מוחלטת, הפסקת אכילה או שימוש בחומרים, צריך לפעול מיד, גם ללא הסכמה.
במצבים כאלה פנו לרופא המשפחה או לרופא הילדים לקבלת הפניה, למרפאת בריאות הנפש לילדים ולנוער של קופת החולים, ובמצב מיידי, למוקד ער"ן בטלפון 1201, למד"א בטלפון 101, או לחדר מיון.
במצב של סכנה מיידית אין לחכות להסכמת המתבגר. עדיף לטעות לכיוון הזהיר.
ואם הוא עדיין מסרב?
לפעמים התשובה היא "עוד לא". וזה בסדר, כל עוד לא מדובר במצב דחוף.
בינתיים אפשר לעשות הרבה: לפנות בעצמכם להדרכת הורים, לשנות את האופן שבו הנושא מדובר בבית, ולהשאיר את הדלת פתוחה בלי לדחוף. לא מעט מתבגרים שסירבו בגיל 14 פונים בעצמם בגיל 15, כשזה הרעיון שלהם.
מה שכן חשוב: אל תיקחו את הסירוב כתשובה סופית על השאלה האם צריך עזרה.
איך אני עובדת עם זה
חלק ניכר מהמתבגרים שמגיעים אליי הגיעו בהתחלה בלי מוטיבציה גדולה. לכן המפגשים הראשונים ממוקדים בברית הטיפולית, שמטרתה יצירת אמון בין המטופל למטפלת: הבנה כנה שאני רוצה את טובתו, ושמטרת העל תמיד תהיה שיהיו לו חיים טובים.
בפועל זה אומר שהמפגש הראשון לא נראה כמו תשאול. הוא לרוב מתחיל בעשייה משותפת במטבח, ומתוכה מתפתחת שיחה.
הפורמט הזה עשוי לעזור במיוחד למי שההתנגדות שלו קשורה בדיוק לחלק של "לשבת מול מבוגר ולדבר על רגשות". קשה להרגיש נחקר כשהידיים עסוקות ויש משימה משותפת, ולכן השאלה "אתה רוצה להמשיך?" מגיעה אחרי מפגש כזה מנקודת פתיחה אחרת.