הורים למתבגר
איך יודעים שבן נוער זקוק לטיפול רגשי?
לא כל שינוי בגיל ההתבגרות מצריך טיפול, ולא כל שקט מעיד שהכול תקין. שלושה קריטריונים מעשיים, משך, שינוי מהרגיל ופגיעה בתפקוד, ומה מחייב פנייה מיידית.
בקצרה
בן נוער זקוק לטיפול רגשי כשמצטרפים יחד שלושה תנאים: הקושי נמשך שבועות ואינו חולף מעצמו, הוא מהווה שינוי ברור לעומת מי שהיה עד כה, והוא פוגע בתפקוד היומיומי בלימודים, בחברויות, בשינה או באכילה. דיבור על מוות, פגיעה עצמית, הפסקת אכילה או שימוש בחומרים מחייבים פנייה מיידית ואינם נכנסים לחישוב הזה.
רוב ההורים שפונים אליי לא פותחים במשפט "יש לו בעיה". הם פותחים במשפט "אני לא יודעת אם זה משהו". מישהו השתנה בבית, קשה לשים על זה את האצבע, וכולם מסביב אומרים שזה גיל ההתבגרות.
לפעמים זה באמת גיל ההתבגרות. ולפעמים זו הדרך שבה קושי אמיתי נראה מבחוץ. ההבדל בין השניים אינו נמצא בסימן בודד, הוא נמצא בשלושה דברים שאפשר לבדוק בבית, בלי שום ידע מקצועי.
שלושה קריטריונים שעושים סדר
משך
שינוי מצב רוח שנמשך יומיים אינו אותו דבר כמו מצב רוח ירוד שנמשך שישה שבועות. מתבגרים נעים בעוצמות גדולות, ולכן יום קשה, שבוע קשה ואפילו פרידה כואבת שמפילה אותם לכמה שבועות, כל אלה סבירים לחלוטין.
השאלה היא לא כמה חזק, אלא כמה זמן. כשמשהו נמשך מעל חודש בערך ולא זז, זו כבר לא תנודה. זו מגמה.
שינוי מהקו האישי שלו
זו הנקודה שהורים מזהים טוב יותר מכל איש מקצוע, כי אתם מכירים את הבסיס. נערה שתמיד הייתה שקטה ומופנמת אינה מדאיגה בגלל שקט. נער שתמיד היה חברותי ורעשני, ופתאום כבר חודשיים לא מזמין אף אחד הביתה, כן.
תמיד חשוב לשאול: איך הוא היה לפני שנה? מה השתנה מאז, ומתי בערך זה התחיל?
פגיעה בתפקוד
זהו הקריטריון המכריע. קושי רגשי הופך לעניין שדורש התייחסות כשהוא מתחיל לגבות מחיר בחיים עצמם: בלימודים, בחברים, בשינה, באכילה, בפעילויות שהוא אהב.
מתבגר יכול להיות עצוב וממשיך לתפקד, ואז אפשר לרוב ללוות אותו בבית. מתבגר שהעצב שלו מוציא אותו מבית הספר, מהחברים ומהמיטה בשעה סבירה, זקוק לעזרה מקצועית.
כלל אצבע פשוט: סימן אחד, לזמן קצר, בלי פגיעה בתפקוד, כנראה גיל ההתבגרות. כמה סימנים, לאורך שבועות, שמשנים את היום־יום, כדאי להתייעץ.
איפה בדיוק להסתכל
שינה. קושי להירדם כמעט כל לילה, יקיצות, או להפך, שינה של שעות רבות מדי גם בימי חול. שינה היא אחד המדדים הרגישים ביותר, והיא גם אחד הדברים הקלים ביותר לצפייה.
אכילה. ירידה או עלייה ניכרת בתיאבון, דילוג שיטתי על ארוחות, אכילה בהיחבא, או עיסוק חדש ואינטנסיבי במשקל ובמראה.
בית הספר. ירידה רוחבית בציונים חשובה יותר מציון גרוע אחד. שימו לב במיוחד להיעדרויות, לאיחורים חוזרים, לטלפונים מהמחנכת, ולסירוב לצאת מהבית בבוקר.
חברה. לא כמות חברים, אלא שינוי. ויתור על חברויות ותיקות, בריחה מכל מסגרת חברתית, או להפך, מעבר פתאומי לחבורה חדשה לגמרי לצד ניתוק מהקודמת.
מצב רוח וכעס. אצל מתבגרים דיכאון לא תמיד נראה כמו עצב. לעיתים קרובות הוא נראה כמו עצבנות, חוסר סבלנות, פתיל קצר ועוינות כלפי הקרובים ביותר. גם אדישות, "לא בא לי כלום", היא סימן ולא רק גישה.
הגוף. כאבי בטן וכאבי ראש חוזרים שנבדקו ולא נמצא להם הסבר רפואי הם דרך מוכרת שבה מצוקה רגשית מדברת בגיל הזה.
ויתור על מה שאהב. נער שהפסיק לנגן, לצייר, לשחק כדורסל או לעשות את הדבר שהיה שלו, זה כמעט תמיד מצדיק שיחה.
מה נפוץ ומה מצדיק בדיקה
| מה שקורה בבית | קרוב לוודאי גיל התבגרות | מצדיק בדיקה מקצועית |
|---|---|---|
| רוצה יותר פרטיות, סוגר את הדלת | מדבר פחות, משתף פחות, עדיין יוצא לארוחות ולמפגשים | לא יוצא מהחדר גם למשפחה ולחברים, שבועות ברצף |
| מצב רוח משתנה, מתעצבן מהר | תנודות שחולפות תוך יום־יומיים | עצב או עצבנות כמעט כל יום, רוב היום, מעל חודש |
| מתרחק מכם ומתקרב לחברים | החברים חשובים יותר מכם, זה תקין ומתפתח | מתרחק גם מהחברים, ויתר על תחביבים שאהב |
| ישן עד מאוחר בסוף השבוע | שעון ביולוגי שמתאחר, מוכר בגיל הזה | קושי להירדם כל לילה, יקיצות, או שינה מרובה גם בימי חול |
| ציון נמוך במקצוע אחד | תקופה חלשה בקורס ספציפי | ירידה במרבית המקצועות, היעדרויות, סירוב ללכת לבית הספר |
מתי לא ממתינים
יש סימנים שאינם נכנסים לחישוב של משך וזמן. הם מחייבים פנייה מיידית, גם אם הכול נראה טוב בשאר התחומים:
- אמירות על מוות, על חוסר רצון לחיות, או "יהיה לכם יותר טוב בלעדיי"
- פגיעה עצמית, חתכים, שריטות, כוויות, גם אם היא מוצגת כ"סתם"
- הפסקת אכילה, הקאות יזומות, ירידה מהירה במשקל
- שימוש באלכוהול או בסמים
- חשיפה לאלימות, לפגיעה מינית או לסחיטה מקוונת
- ניתוק מוחלט ופתאומי מהמציאות סביבו
במצבים אלה פנו עוד היום לרופא המשפחה או לרופא הילדים, למרפאת בריאות הנפש לילדים ולנוער בקופת החולים, ובמצב מיידי, לער"ן בטלפון 1201, למד"א בטלפון 101, או לחדר מיון. אין להמתין להסכמת המתבגר.
מה עושים עם התחושה שמשהו לא בסדר
קודם כול, שואלים. לא בחקירה, בשאלה פתוחה, בזמן רגוע, ורצוי תוך כדי עשייה משותפת ולא פנים אל פנים. "שמתי לב שבזמן האחרון אתה נראה לי כבוי. מה שלומך באמת?" זה מספיק. איך לנהל את השיחה הזו בפועל, כולל מה עדיף לא לומר, פירטתי במאמר על השיחה הראשונה.
בודקים מול בית הספר. המחנכת והיועצת רואות אותו שש שעות ביום בהקשר שאתם לא רואים. שיחה איתן משלימה תמונה, וגם מגלה לעיתים דברים שקורים מחוץ לבית.
מתייעצים לפני שמחליטים. אפשר להתייעץ עם רופא המשפחה, עם היועצת החינוכית, עם השירות הפסיכולוגי־חינוכי ברשות, או עם מטפל/ת פרטי/ת. התייעצות אינה מחייבת אתכם לכלום, והיא לרוב מקצרת הרבה חודשים של התלבטות.
לא מחכים שהוא יבקש. רוב המתבגרים לא מבקשים עזרה, גם כשקשה להם מאוד. הבקשה שלהם נראית אחרת: היא נראית כמו התפרצות, כמו דלת סגורה, או כמו משפט קטן שנזרק בדרך לרכב.
ואם אתם עדיין לא בטוחים
זה בסדר גמור. אין רשימה שמכריעה בוודאות, ואף הורה אינו אמור לאבחן את הילד שלו. מה שכן בידיים שלכם זה לשים לב, לתעד לעצמכם מתי זה התחיל, ולשתף איש מקצוע בתמונה.
מניסיוני, הורים שמדווחים על תחושת בטן שמשהו השתנה, צודקים לרוב בזיהוי שמשהו קרה, גם כשהם טועים לגבי מה בדיוק. זו בדיוק העבודה של המפגש הראשון: לברר יחד מה כאן, ומה באמת נדרש.
בקליניקה שלי המפגש הראשון עם מתבגר לרוב אינו נראה כמו תשאול. הוא מתחיל בעשייה משותפת, ומתוכה מתפתחת שיחה. אפשר לקרוא עוד על טיפול רגשי לבני נוער, על איך נראה התהליך, או פשוט ליצור קשר לשיחת התייעצות קצרה.