הורים למתבגר
איך מדברים עם מתבגר על טיפול, השיחה הראשונה
מתי להעלות את הנושא, איפה, ובאיזה ניסוח בדיוק. מבנה לשיחה הראשונה על טיפול, המשפטים שחשוב להימנע מהם, ומה עונים כשהוא אומר 'אני בסדר' או שותק.
בקצרה
השיחה הראשונה עם מתבגר על טיפול נועדה לפתוח דלת, לא לקבל הסכמה מיידית. כדאי לקיים אותה בזמן רגוע ולא בתוך ריב, עדיף תוך כדי עשייה משותפת או נסיעה, ולבנות אותה מארבעה חלקים: מה שראיתם, מה שאתם מרגישים, מה אתם מציעים, ומה נשאר בשליטתו. סירוב ראשוני אינו החלטה סופית.
הרבה הורים מתכוננים לשיחה הזו שבועות. ואז היא קורית בטעות, באמצע ויכוח על משהו אחר לגמרי, בטון שאף אחד לא רצה. משם קשה מאוד לחזור.
חשוב להשקיע דווקא בשיחה הראשונה, כי היא מייצרת את הרושם שילווה את הנושא הלאה. מתבגר שהשיחה איתו הייתה מכבדת יגיד "לא" בפעם הראשונה, ויחזור לזה בעצמו כעבור חודש. מתבגר שהרגיש נשפט ייסגר, וכל ניסיון נוסף יתקל בקיר.
מה המטרה של השיחה הזו
לא לקבל "כן". זו הנקודה החשובה ביותר, והיא זו שמורידה את הלחץ משני הצדדים.
המטרה היא שהנושא ייצא מהראש שלכם ויונח על השולחן בצורה שאפשר לחזור אליה. שיחה מוצלחת נשמעת לעיתים קרובות ככישלון: הוא מרים גבה, אומר שהוא לא צריך, ומשנה נושא. אבל הרעיון כבר נשתל, והוא יעבוד ברקע.
תזמון ומקום
מתי לא
לא בתוך ריב, ולא מיד אחריו. כל דבר שייאמר שם יישמע כמו אישום, גם אם ייאמר ברוך.
לא מיד אחרי ציון גרוע, פנייה מבית הספר או עונש. הקישור בין השניים הופך את הטיפול לחלק ממערכת הענישה.
לא בדרך החוצה. לא בפתח הדלת, לא כשהוא עם הנעליים ביד, ולא חמש דקות לפני שהחברים מחכים לו.
לא בנוכחות אחים. ובעיקר לא בנוכחות אחים בזמן ארוחת ערב משפחתית.
מתי כן
בשעה רגועה, כששניכם לא לחוצים, ובעדיפות ברורה, צד בצד ולא פנים אל פנים. ברכב בנסיעה, בהליכה עם הכלב, בזמן שטיפת כלים או הכנת ארוחה. קשר עין רציף הוא לחץ עצום למתבגר, והיעדרו מוריד את רמת ההתגוננות באופן שקשה להאמין עד שרואים אותו.
זו אחת הסיבות שאני עצמי עובדת הרבה מתוך המטבח: קשה להרגיש נחקר כשהידיים עסוקות.
מבנה שעובד: ארבעה חלקים
השיחה כולה יכולה להימשך שלוש דקות. היא לא צריכה להיות ארוכה, היא צריכה להיות מדויקת.
1. מה ראיתם, עובדות, לא פרשנות. "שמתי לב שבחודשיים האחרונים אתה כמעט לא יוצא מהחדר, ושכבר מזמן לא ראיתי אף אחד מהחברים כאן."
2. מה אתם מרגישים, עליכם, לא עליו. "אני דואגת. לא כועסת, לא מאוכזבת, דואגת."
3. מה אתם מציעים, קטן וקונקרטי. "יש מטפלת שאני חושבת שיהיה לך טוב לדבר איתה. נראה לי ששווה שתלך אליה פעם אחת, פשוט לראות."
4. מה נשאר אצלו. "אתה מחליט על מה מדברים שם. אם יש דברים שאתה לא רוצה לגעת בהם, לא נוגעים. ואם אחרי פעם אחת תגיד שזה לא בשבילך, זה בסדר מבחינתי."
החלק הרביעי הוא זה שמשנה תוצאות. מתבגר מסרב הרבה פחות כשהוא מבין שהוא לא מוסר את השליטה.
כדאי לתרגל את המשפט הראשון בקול רם לפני השיחה. הוא זה שקובע אם היא הופכת לשיחה או לוויכוח.
משפטים שמפילים את השיחה
- "אתה צריך עזרה מקצועית", נשמע כמו אבחנה, ומזמין הכחשה.
- "כבר לא יכולים איתך", הופך את הטיפול לפתרון של הבעיה שלכם, לא שלו.
- "תראה איך אחותך מתנהגת", השוואה מסיימת שיחות.
- "כולם עוברים את זה, זה שום דבר", מבטל בדיוק את מה שאתם מנסים לטפל בו.
- "החלטנו שאתה הולך", יעיל להבאה פיזית, לא ליצירת תהליך.
- "זה בגלל הטלפון", סיבתיות שהוא לא מקבל, וגם לא בהכרח נכונה.
ההבדל בין ניסוח לניסוח הוא לרוב ההבדל בין "יש לך בעיה" לבין "אני דואג לך". הראשון מזמין התגוננות, השני מזמין שיחה.
מה שהם עונים, ומה אפשר להשיב
| מה שנאמר | מה זה בדרך כלל אומר | כיוון אפשרי לתגובה |
|---|---|---|
| "אני בסדר" | "אני לא רוצה שתראו כמה לא בסדר לי" | "יכול להיות. גם אז, לפעמים טוב שיש עם מי לדבר. אני לא מבקשת ממך להודות בכלום." |
| "אני לא משוגע" | פחד מתיוג | "אף אחד לא חושב ככה. אנשים לגמרי בסדר הולכים לדבר עם מישהו, בדיוק כמו שהולכים לפיזיותרפיה כשכואב." |
| שתיקה | הוא מעבד, או שהוא נבהל | "אתה לא צריך לענות עכשיו. חשבתי שנכון שתדע מה עובר לי בראש." ואז לעזוב את הנושא. |
| "אתם רוצים לתקן אותי" | תחושת פגם | "אין מה לתקן. אני רוצה שיהיה לך יותר קל, זה הכול." |
| "אני אסתדר לבד" | צורך בעצמאות | "אני מאמינה בך. ובכל זאת, גם אנשים חזקים נעזרים, וזה לא מוריד מהם." |
| "מה, אתם תספרו לה עליי?" | חשש מהדלפה | "לא. מה שנאמר שם נשאר בינך לבינה, חוץ ממצב של סכנה ממשית. את זה היא תסביר לך בעצמה." |
איך מסיימים
בלי לדרוש תשובה. זו הטעות הנפוצה ביותר בשלב הזה, לסיים בשאלה "אז מה אתה אומר?" שמכריחה אותו להתחייב לעמדה, ולרוב הוא יתחייב לשלילה כדי לשמור על עצמו.
עדיף לסיים במשפט שמשאיר את הדלת פתוחה: "אני לא צריכה תשובה עכשיו. תחשוב על זה, ונדבר עוד כמה ימים." ואז, לעמוד במילה ולא להעלות את זה שוב למחרת בבוקר.
אם התשובה שלילית, זו תשובה על "האם אני מוכן עכשיו", לא על "האם אני זקוק לזה". שתי שאלות שונות לגמרי.
ואחרי השיחה
חזרו לנושא כעבור שבוע עד שבועיים, פעם אחת, בקצרה. אם התשובה שוב שלילית, אפשר לעבור לשלב הבא: לפנות בעצמכם לייעוץ הורי. זה משנה את האווירה בבית גם בלי שהמתבגר משתתף, ומשדר מסר שטיפול הוא משהו שאנשים עושים, לא משהו שעושים לילדים פגומים.
הצעה מעשית נוספת: תנו לו לבחור. מי המטפל/ת, מתי המפגש, האם אתם נכנסים לשיחה מקדימה. אפשר גם להציע מפגש אונליין, לחלק מהמתבגרים הפורמט הזה מרגיש הרבה פחות מאיים בהתחלה.
אם הסירוב חוזר ונשנה לאורך זמן, יש דרכים נוספות לעבוד איתו, ופירטתי אותן במאמר על מתבגר שמסרב ללכת לטיפול. ואם אתם עדיין מתלבטים אם בכלל צריך, כאן כתבתי על הסימנים.
נקודה אחרונה
מותר לכם לא לנהל את השיחה הזו בשלמות. אפשר לגמגם, אפשר להתרגש, אפשר להגיד "רגע, לא ככה רציתי להגיד את זה". מתבגרים סלחניים הרבה יותר ממה שנדמה כלפי הורה שמדבר מהלב וקצת מסתבך, ופחות סלחניים כלפי הורה שנשמע כאילו הכין נאום.