הורים למתבגר
איך בוחרים מטפל/ת לבן נוער?
מה באמת קובע בבחירת מטפל למתבגר, מה ההבדל בין פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט בישראל, אילו שאלות כדאי לשאול בשיחת ההיכרות, ומה עושים כשההתאמה לא נוצרת.
בקצרה
בבחירת מטפל לבן נוער, ההתאמה בין המתבגר למטפל היא הגורם המשמעותי ביותר, לצד ניסיון ממשי עם גיל ההתבגרות. כדאי לדעת שהתארים פסיכולוג, פסיכיאטר ועובד סוציאלי מוסדרים בחוק בישראל, ואילו התואר פסיכותרפיסט אינו מוסדר, ולכן יש לברר מהי ההכשרה שמאחוריו. אם אחרי כמה מפגשים לא נוצר קשר, החלפת מטפל היא מהלך לגיטימי.
הרגע שבו ההורים מחליטים לפנות לטיפול הוא לרוב רגע של הקלה קצרה, שאחריה מגיעה שאלה חדשה: אל מי בדיוק. יש עשרות שמות, עשרות תארים, וכמעט אין דרך ברורה להשוות ביניהם.
הבשורה הטובה היא שהמחקר והניסיון מצביעים שוב ושוב על אותו גורם ראשון במעלה, והוא לא השיטה ולא התואר. הוא הקשר.
הדבר הראשון: ההתאמה למתבגר עצמו
מטפל/ת מצוין/ת שהמתבגר שלכם לא מתחבר/ת אליו, לא יעזור. מטפל/ת סביר/ה שהוא מרגיש/ה איתו בנוח, יעזור הרבה.
זה נשמע מובן מאליו, ובכל זאת הורים רבים בוחרים לפי המלצה, לפי ותק או לפי מרחק נסיעה, ורק אחר כך בודקים אם הבן או הבת בכלל מוכנים לשבת שם.
מכאן נגזרת המלצה מעשית פשוטה: שתפו את המתבגר בבחירה. תנו לו לראות שני שמות ולבחור, או לפחות לומר את דעתו אחרי המפגש הראשון. תחושת השליטה בשלב הזה מורידה משמעותית את ההתנגדות, כפי שהרחבתי במאמר על השיחה הראשונה.
מי מי: התארים המקצועיים בישראל
זה החלק המבלבל, והוא חשוב, כי לא כל התארים מוסדרים באותה מידה.
| התואר | מה עומד מאחוריו | מה קובע החוק |
|---|---|---|
| פסיכולוג/ית | תואר שני בפסיכולוגיה, ולאחריו התמחות בתחום מוכר | מוסדר בחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977. נדרש רישום בפנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות |
| פסיכיאטר/ית | רופא/ה בעל/ת רישיון לעסוק ברפואה, שהתמחה/תה בפסיכיאטריה | מוסדר במסגרת רישוי הרפואה. היחיד/ה מבין ארבעת אלה הרשאי/ת לרשום תרופות |
| עובד/ת סוציאלי/ת | תואר בעבודה סוציאלית ממוסד מוכר | מוסדר בחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996. נדרש רישום בפנקס העובדים הסוציאליים |
| פסיכותרפיסט/ית | הכשרה בפסיכותרפיה, לרוב על גבי מקצוע בסיס אחר | אין כיום בישראל חוק ייעודי המסדיר את התואר עצמו |
פסיכולוג/ית
התואר מוגן בחוק. כדי להירשם בפנקס הפסיכולוגים נדרש תואר שני בפסיכולוגיה ממוסד מוכר, ובחוק מנויים שישה תחומי התמחות: קלינית, חינוכית, התפתחותית, שיקומית, רפואית, וחברתית־תעסוקתית־ארגונית.
נקודה שרבים אינם מכירים: החוק קובע במפורש כי "לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג מומחה". כלומר, עצם הרישום בפנקס אינו מספיק לצורך פסיכותרפיה, נדרשת גם מומחיות. חשוב לשאול על כך.
פסיכיאטר/ית
זהו התואר היחיד ברשימה שהוא רפואי. פסיכיאטר/ית מוסמך/ת לאבחן אבחנות פסיכיאטריות ולרשום טיפול תרופתי, וקיימת בישראל גם התמחות ייעודית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.
לא כל מתבגר זקוק לפסיכיאטר. אבל כשיש חשד למצב שדורש אבחון רפואי או שילוב של תרופות, למשל דיכאון עמוק, הפרעת קשב מורכבת או מצב שאינו משתפר, זו הכתובת.
עובד/ת סוציאלי/ת
גם כאן התואר מוגן: החוק אוסר על מי שאינו רשום בפנקס להשתמש בתואר "עובד סוציאלי" או בתואר הדומה לו, והפנקס פתוח לעיון הציבור.
שימו לב להבחנה עדינה: התוספת "קליני/ת" אינה רישיון נפרד המוגדר בחוק העובדים הסוציאליים עצמו. היא מציינת בפועל הכשרה נוספת בפסיכותרפיה, שנרכשת מעבר לתואר. לכן, כשמופיע "עו"ס קליני/ת", השאלה הנכונה היא איפה נלמדה ההכשרה הזו ובאיזו גישה.
פסיכותרפיסט/ית
כאן נדרשת שקיפות מלאה. נכון להיום אין בישראל חוק ייעודי שמסדיר את המקצוע "פסיכותרפיה" או את השימוש בתואר "פסיכותרפיסט". ההסדרה החוקית היחידה בנושא מופיעה בחוק הפסיכולוגים, וחלה על פסיכולוגים בלבד.
המשמעות המעשית: התואר לבדו אינו אומר לכם מספיק. הוא מתאר בדרך כלל אדם שעבר הכשרה בפסיכותרפיה על גבי מקצוע בסיס, חינוך, עבודה סוציאלית, סיעוד, אמנויות, אבל היקף ההכשרה משתנה מאוד. לכן בבחירת פסיכותרפיסט/ית חשוב במיוחד לשאול ישירות: מה ההכשרה, איפה נלמדה, ובאיזו גישה.
הדבר החשוב אינו התואר לבדו, אלא הרצון של המטפל/ת לפרט אותו. איש מקצוע ראוי יסביר בשמחה מה הוא למד, מה הוא עושה ומה הוא לא עושה.
מה עוד באמת משנה
ניסיון ממשי עם גיל ההתבגרות. עבודה עם מתבגרים אינה גרסה מוקטנת של עבודה עם מבוגרים. היא דורשת סבלנות לשתיקות, נכונות שהקשר ייבנה לאט, והבנה שמוטיבציה נמוכה היא נקודת פתיחה ולא סיבה לוותר.
גישה שמתאימה לקושי. לחרדות, לפוביות ולטקסים כפייתיים יש גוף ידע מבוסס בגישה קוגניטיבית־התנהגותית (CBT). לקשיים בוויסות רגשי מתאימות לעיתים גישות אחרות. חשוב לשאול איך המטפל/ת חושב/ת לגשת דווקא לקושי שלכם.
עבודה עם ההורים. טיפול במתבגר אינו מתקיים בחלל ריק. שאלו מראש איך נראית השותפות שלכם בתהליך.
גבולות סודיות ברורים. למתבגר חייבת להיות ודאות שמה שנאמר נשאר במפגש, ולכם חייבת להיות ודאות שבמצב סכנה תעודכנו. שני הדברים האלה צריכים להיאמר בפה מלא, לשני הצדדים, כבר בהתחלה.
נגישות מעשית. מרחק, שעות ואפשרות של מפגש אונליין. תהליך שקשה להגיע אליו נוטה להיפסק.
שאלות לשיחת ההיכרות
- מה ההכשרה שלך, ואיפה למדת?
- כמה מהמטופלים שלך הם בני נוער?
- עבדת בעבר עם קושי דומה לזה שאני מתארת?
- איך תיראה העבודה איתי כהורה, וכל כמה זמן?
- מה תספר לי ומה לא, ואיך זה מוסבר לילד?
- איך נדע אם התהליך מתקדם, ומתי נעצור לבדוק?
- מה קורה אם אני חושב שצריך גם הערכה פסיכיאטרית?
תשובה מפורטת ורגועה לשאלות האלה היא סימן טוב בפני עצמו.
דגלים אדומים
הבטחות לתוצאה או ללוח זמנים מדויק. סירוב להסביר מהי ההכשרה. אמירה שאין צורך בשום קשר עם ההורים, או להפך, הבטחה לדווח לכם על כל מה שנאמר. לחץ להתחייב מראש למספר גדול של מפגשים. וכן, ביטול מוחלט של הצורך בהערכה רפואית כשהתמונה מורכבת.
איפה מחפשים
אפשר להתחיל דרך רופא המשפחה או רופא הילדים, דרך היועצת בבית הספר, או דרך השירות הפסיכולוגי־חינוכי ברשות. במסלול הציבורי קיימות מרפאות בריאות הנפש לילדים ולנוער של קופות החולים, ובמסלול הפרטי, קליניקות עצמאיות. השילוב בין השניים לגיטימי לחלוטין, ולעיתים גם מומלץ.
ואם זה לא עובד
תנו לזה שלושה עד ארבעה מפגשים לפני שמסיקים מסקנות. הקשר הטיפולי כמעט אף פעם אינו נוצר במפגש הראשון, ובגיל הזה במיוחד.
אם אחרי כמה מפגשים המתבגר עדיין אומר שזה לא זה, שאלו אותו מה בדיוק לא עובד. לפעמים התשובה טכנית לגמרי ("היא מדברת אליי כאילו אני בן שבע"), ואפשר להעלות אותה מול המטפל/ת ולתקן. ולפעמים באמת אין כימיה, וזה לא כישלון של אף אחד.
החלפת מטפל/ת היא מהלך לגיטימי ומקובל. חשוב רק לעשות אותו בגלוי, ולא להיעלם.
שקיפות מצידי
אני פסיכותרפיסטית CBT המשלבת בישול ככלי נוסף בטיפול, בעלת תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד מאוניברסיטת חיפה ולימודי תעודה בפסיכותרפיה CBT באותה אוניברסיטה, עם 34 שנות עבודה במערכת החינוך, בעיקר עם גילאי 12-18.
איני פסיכולוגית, איני מאבחנת אבחנות פסיכיאטריות ואינני רושמת תרופות. כשעולה צורך כזה, אני אומרת זאת ומפנה לגורם המתאים. אפשר לקרוא עוד על הדרך שבה אני עובדת עם בני נוער או ליצור קשר לשיחה קצרה.