מתוך הסדרה ”בקצב אחר”
כשהמטופל לא רוצה טיפול ואפילו לא מבין למה הוא צריך אותו
איך מתחילים לבנות קשר טיפולי עם ילד או נער שלא בחר להגיע, אינו מזהה קושי או מרגיש שהטיפול הוא עוד תווית שמצמידים לו.
בקצרה
לא כל ילד או נער שמגיע לטיפול חושב שהוא זקוק לו, ובמיוחד אצל ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים הטיפול עלול להרגיש כמו עוד תווית. אני לא ממהרת לשכנע שיש בעיה. בתחילת הדרך חשוב לי לבנות מקום בטוח, להסביר את גבולות הסודיות ולהכיר דרך שיחה, משחק, יצירה או בישול ככלי בתוך טיפול CBT.
לא כל ילד, נער או נערה שמגיעים לטיפול חושבים שהם זקוקים לו.
ויש כאלה שאפילו לא מגיעים.
ההורים מתקשרים, מספרים על קושי ורוצים לעזור, ואז המתבגר אומר: ”אני לא רוצה טיפול”.
לפעמים כאן התהליך נעצר עוד לפני שהתחיל. אין אינטייק, אין מפגש ראשון ואין אפילו הזדמנות להכיר ולבדוק יחד אם הטיפול יכול לתת לו משהו.
זה מצב מתעתע ומתסכל. מצד אחד ההורים רואים צורך בעזרה, ומצד שני אי אפשר לבנות ברית טיפולית עם מטופל שלא נכנס בדלת.
ואם הוא כבר נכנס?
גם מי שמגיע לקליניקה לא בהכרח מגיע עם מטרה טיפולית.
הוא יכול לשבת מולי ולחשוב שהוא בסדר גמור. מבחינתו ההורים הם אלה שחושבים שיש בעיה, בית הספר הוא שמתלונן, או שפשוט אף אחד לא הצליח להסביר לו למה הוא כאן.
אני לא ממהרת לשכנע אותו שיש לו בעיה.
מעניין אותי קודם כול להבין איך הוא רואה את הדברים. מה טוב בחיים שלו? מה פחות? מה מעצבן אותו? מה מעסיק אותו? האם יש משהו שהוא היה רוצה שיהיה אחרת?
ולפעמים, לפחות בהתחלה, גם לא צריך לדעת.
אולי כרגע זה פשוט מקום שהוא שלו
טיפול לא חייב להתחיל מיד במטרה גדולה.
בהתחלה הקליניקה יכולה להיות מקום לוונטילציה. מקום לדבר, לכעוס, להתלונן, לשתוק או פשוט להיות. מקום שבו המטופל אינו צריך מיד להסביר מה ”לא בסדר” אצלו.
הוא יכול לבדוק אותי ואת החדר. לראות אם מותר לו לבחור, אם מקשיבים למה שהוא אומר, ואם יש לו מקום גם כשהמטרות שהביאו ההורים עדיין אינן המטרות שלו.
בחירות קטנות יכולות להיות משמעותיות בתחילת הקשר: במה להתחיל, האם לדבר או לעשות משהו יחד, ואילו נושאים עדיין מוקדם מדי לפתוח. הבחירה אינה מבטלת את הכיוון הטיפולי. היא עוזרת למטופל להרגיש שהוא שותף בתהליך שמתרחש איתו, ולא רק משהו שמתרחש עליו.
להתחיל במפגש נעים, בלי להסתיר שמדובר בטיפול
חשוב לי שההתחלה תהיה נעימה.
אני משתמשת במשחקי היכרות, במשחקי CBT, ולעיתים בבישול. דרך המשחק והעשייה אנחנו מתחילים להכיר זה את זה בלי שהמפגש כולו סובב מיד סביב הקושי.
כך המפגשים הראשונים יכולים להיות מקום נעים ואפילו כיפי, ובתוך החוויה הזאת מתחיל להיבנות הקשר.
עם זאת, נעימות אינה הסתרה. לפעמים הורים מבקשים לקרוא למפגש ”חוג בישול”, מתוך רצון להקל על הילד להגיע. אני מעדיפה להיות ברורה: זו מסגרת טיפולית. הילד או הנער ראויים לדעת לאן הם מגיעים ולמה, גם אם ההסבר צריך להיות פשוט, מותאם וקצר.
הבהירות מאפשרת להתחיל את הקשר בלי מלכודת. אפשר לומר שההורים מודאגים, שלא חייבים להסכים איתם על הכול, ושבמפגש הראשון אפשר פשוט להכיר ולבדוק אם המקום מתאים.
סודיות והמסר: אני כאן גם בשבילך
כבר במפגשים הראשונים חשוב לי להסביר את כללי הסודיות ואת הגבולות שלה.
למטופל יש מרחב פרטי בתוך הטיפול. אני לא מעבירה להורים דיווח שוטף על הדברים שהוא משתף. במקרים שבהם יש צורך לשתף מידע אנחנו פועלים בהתאם לכללי הסודיות והבטיחות, ומדברים על כך בצורה ברורה ככל האפשר.
המסר שאני רוצה שיעבור הוא: אני כאן גם בשבילך.
אני רואה אותך, שומרת עליך ועל האינטרסים שלך, ולא רק מנסה להשיג את המטרות שהמבוגרים סביבך הגדירו.
מכאן יכולה להתחיל להיבנות הברית הטיפולית.
כשהטיפול מרגיש כמו עוד תווית
עבור ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים, עצם ההגעה לטיפול יכולה לשאת משמעות נוספת.
חלקם כבר עברו אבחונים, פגשו אנשי מקצוע, קיבלו התאמות או נמצאים במסגרת מיוחדת. עכשיו נוסף גם ”טיפול רגשי”.
המטופל עלול לשמוע בתוך כל זה מסר אחר לגמרי: עוד משהו בי לא בסדר.
גם את החוויה הזאת צריך לפגוש, ולא למהר לתקן אותה. חשוב להבין מה משמעות המילה ”טיפול” עבור הילד המסוים שנמצא מולי, ומה הוא חושש שיקרה בחדר.
כאן הניסיון שלי בחינוך המיוחד מלווה אותי מאוד. כשדרך אחת אינה מתאימה, אפשר לחפש דרך אחרת. אפשר להתאים את השפה, את הקצב ואת אופן ההיכרות, בלי לוותר על הכנות ובלי להנמיך ציפיות מהתהליך.
לא חייבים להתחיל בשיחה
לפעמים זו שיחה. לפעמים משחק, קלפים, יצירה או בישול. לפעמים מתחילים דווקא ממה שמעניין את המטופל ולא ממה שמטריד את ההורים.
גם הבישול, כשאני משתמשת בו, אינו דרך להסתיר מהמטופל שהוא בטיפול. אני פסיכותרפיסטית CBT, והבישול הוא כלי נוסף שאני יכולה לשלב בתוך הטיפול. הוא יכול לאפשר עשייה משותפת, קשר, בחירה, הצלחה והתמודדות עם תסכול, ולעיתים גם שיחה שמגיעה דווקא כשלא מנסים בכוח לדבר.
כשהידיים עסוקות, ההיכרות יכולה להתרחש תוך כדי בחירה, הכנה ועשייה משותפת. המטרה אינה להכין מנה מושלמת, אלא ליצור מרחב שבו אפשר לפגוש את המטופל כפי שהוא ולגלות יחד איזו דרך מאפשרת לו להישאר.
ומתי מתחיל הטיפול?
בעיניי, הוא כבר התחיל.
גם אם המטופל עדיין לא יודע להגדיר מטרה. גם אם כרגע הוא בעיקר בודק אותי. גם אם המפגשים הראשונים מוקדשים להיכרות, למשחק, לבישול או לכך שירגיש שיש כאן מקום עבורו.
המטרות יגיעו ויתחדדו. העבודה הטיפולית תעמיק. קודם צריך שיהיה מי שמוכן להישאר בחדר.
וכשהמטופל מגלה שהטיפול אינו עוד מקום שבו מדברים עליו, אלא מקום שבו מדברים איתו, ולפעמים פשוט נמצאים איתו, משהו יכול להתחיל להשתנות.
המאמר עוסק בהתנגדות לטיפול במצב שאינו דחוף. כשיש חשש לפגיעה עצמית, לאובדנות או לסכנה מיידית, לא מחכים להסכמה ופונים מיד לקבלת עזרה מקצועית. פרטי מוקדי החירום מופיעים בתחתית כל עמוד באתר.
אפשר לקרוא גם על האינטייק והברית הטיפולית ועל מה אפשר לעשות כשהילד מסרב ללכת לטיפול.