מתוך הסדרה ”בקצב אחר”
לא רק לדבר: משחק, קלפים ובישול כדרך להיכנס לעולם הרגשי
איך משחק, קלפים ובישול יכולים לשמש כלים נוספים בתוך טיפול CBT, ולעזור לילדים ולבני נוער למצוא דרך אל החוויה הרגשית ואל המילים.
בקצרה
לא כל ילד או נער מוצא את המילים דווקא בשיחה ישירה. משחק, קלפים ובישול יכולים להיות כלים נוספים בתוך טיפול CBT: הם מאפשרים לחוויה להתרחש בחדר, מזמינים סקרנות ויוצרים דרך אל רגשות, זיכרונות ודפוסים. הכלי אינו הטיפול, ולכן אני בוחרת בו רק כשהוא מתאים למטופל ולרגע הטיפולי.
באחד המפגשים ביקשתי ממטופלת לבחור חומר גלם שהיא פחות מתחברת אליו.
היא בחרה בתמר.
כבר כשפתחה את התמרים הייתה שם דחייה ברורה. היא לא אהבה את המראה, את המרקם, את התחושה. בשלב מסוים אפילו אמרה שזה ”נראה כמו ג'וקים”.
אפשר היה לעצור שם.
אני לא אוהבת תמרים. זה לא בשבילי.
במקום זאת, היא בחרה לפגוש את התמר בדרך אחרת. רידדנו אותו ושילבנו אותו עם חמאת בוטנים, בוטנים ושוקולד. אותו חומר גלם, בהקשר חדש, בצורה אחרת ובטעם אחר.
ובהדרגה, התמר הפסיק להיות רק תמר.
לפעמים חומר גלם מחזיק סיפור
מתוך העשייה התחילו לעלות דברים שלא תכננו מראש.
עלה זיכרון מהילדות. עלתה המבוכה שחוותה סביב העובדה שהיא לא אוהבת תמרים, דווקא במשפחה שבה לתמרים יש מקום משמעותי. משם הגענו לסבא שמגדל תמרים, לגאווה המשפחתית ולשורשים.
כששאלתי מה היא לוקחת מסבא ככוח או כערך, היא אמרה:
”הצלחה מאפס”.
וכשהתמר קיבל משמעות משפחתית, היא תיארה אותו במילים:
”נכס, יהלום”.
אותו תמר שלפני זמן קצר עורר בה דחייה, החזיק עכשיו גם סיפור אחר לגמרי.
מתוך הסיפור הזה יכולנו לדבר על גמישות. על האפשרות לפגוש מחדש משהו שכבר החלטנו שאנחנו לא אוהבים. לא בהכרח כדי לשנות את דעתנו, אלא כדי לבדוק אם מפגש אחר, בזמן אחר ובהקשר אחר, יכול לפתוח אפשרות חדשה.
וזה כבר היה הרבה מעבר לאוכל.
לא תמיד צריך להתחיל ב”מה את מרגישה?”
אילו הייתי פותחת את המפגש בשאלה ”בואי נדבר על שורשים, ערכים וגמישות”, סביר שהשיחה הייתה נראית אחרת.
במטבח לא היינו צריכות להתחיל משם.
הידיים עבדו. היה חומר גלם על השולחן. היו מראה, מרקם וטעם. ומתוך החוויה עצמה נולדה השיחה.
זה אחד הדברים שאני אוהבת בשילוב בישול ככלי בתוך הטיפול.
לפעמים חומר גלם שמונח על השולחן מחזיק סיפור שהמטופל עדיין לא מצא עבורו מילים.
הבישול אינו המטרה, והוא אינו תחליף לשיחה.
הוא דרך נוספת להגיע אליה.
לפעמים הדלת היא קלף
אותו עיקרון יכול להתרחש גם במשחק.
באחד ממשחקי הקלפים שאני משתמשת בהם, So Do You, מופיעה שאלה בסגנון:
”מה הייתי עושה אם לא הייתי מפחד/ת?”
כשהשאלה מופיעה כחלק ממשחק, היא לא מגיעה פתאום משום מקום. אפשר לענות עליה בפשטות ולהמשיך הלאה, ואפשר שדווקא היא תפתח משהו שכדאי להתעכב עליו.
מה הייתי עושה בלי פחד?
האם הייתי בכלל רוצה לחיות בלי פחד?
מתי הפחד שומר עליי?
ומתי הוא מונע ממני לעשות דברים שהייתי רוצה לעשות?
קלף אחד יכול להוביל לשיחה על פחד, הימנעות, סכנה, רצון ואומץ.
לא כל קלף צריך להפוך לשיחה עמוקה. לפעמים ממשיכים לשחק, לפעמים צוחקים, ולפעמים עולה משהו שכדאי להישאר איתו.
גם המשחק עצמו מספר משהו
לא רק השאלות במשחק יכולות להיות משמעותיות.
בתוך משחק אפשר לפגוש בזמן אמת דברים שלפעמים אנחנו רק מדברים עליהם בחדר הטיפול.
מה קורה לי כשאני מפסיד?
האם קשה לי לחכות לתורי?
מה קורה כשמשנים כלל?
איך אני מגיב לתסכול?
האם אני מצליח ליהנות גם כשלא הכול קורה כפי שרציתי?
המשחק מאפשר לדברים להתרחש בתוך החדר, לא רק כסיפור על מה שקרה במקום אחר. וכשהם קורים כאן ועכשיו, אפשר להתבונן בהם יחד.
הכלי אינו הטיפול
יש כאן הבחנה שחשובה לי.
לא כל משחק הוא טיפול. לא כל שימוש בקלפים הוא טיפול. ולא כל כניסה למטבח היא טיפול.
אני פסיכותרפיסטית CBT. כשאני משתמשת בבישול, במשחק או בקלפים, הם כלים נוספים בתוך הטיפול, לצד השיחה והעבודה הקוגניטיבית־התנהגותית.
הכלי מקבל משמעות טיפולית בתוך קשר טיפולי, כשיש מטרות, הקשבה וחשיבה על מה שמתאים למטופל שנמצא מולי.
גם הבישול אינו ”טריק” שנועד לגרום למישהו לדבר בלי שישים לב.
לפעמים מבשלים ומדברים.
לפעמים מבשלים ושותקים.
לפעמים משהו שקורה בתוך העשייה מזמין שיחה.
ולפעמים ההתנסות עצמה היא חלק משמעותי מהעבודה.
להתאים את הדרך למטופל
גם כאן אני חוזרת לעיקרון שמלווה את סדרת ”בקצב אחר”:
לא להתאים את המטופל לטיפול. להתאים את הטיפול למטופל.
יש מי שקלפים יעזרו לו למצוא מילים, ויש מי שיעדיף שיחה ישירה. יש מי שירגיש חופשי יותר תוך כדי משחק, ויש מי שייכנס בשמחה למטבח.
גם אצל אותו מטופל, מה שמתאים היום לא בהכרח יתאים בפגישה הבאה.
לכן חשוב לי להיות מסוגלת לבחור כלי, להניח אותו בצד, לשנות כיוון ולהקשיב למה שקורה בחדר.
למצוא את הדלת שנפתחת
בטיפול אנחנו מחפשים מילים, ובמקרים רבים השיחה היא חלק מרכזי בתהליך.
רק שלא תמיד צריך להתחיל ממנה.
לפעמים הדרך לשיחה מתחילה בקלף.
לפעמים במשחק.
ולפעמים בתמר שמישהו בכלל לא רצה לאכול.
יש מטופלים שיגיעו למקומות המשמעותיים ביותר דרך שיחה. אחרים יזדקקו לתמונה, למשחק, לתנועה או לעשייה. ויש מי שדווקא כשהידיים עסוקות והדרישה לדבר יורדת, ימצא את המילים שלו.
התפקיד שלי אינו לבחור עבור המטופל את הדרך שאני הכי אוהבת לעבוד בה.
התפקיד שלי הוא לחפש יחד איתו את הדלת שנפתחת עבורו.
אפשר לקרוא גם על זיהוי רגשות לפני שמנסים לווסת אותם ועל ההתאמה האישית בטיפול בילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים.