מהמטבח שלי
כשאין את מה שתכננתי: על אלתור במטבח ובחיים
מה קורה כשהמתכון או חומר הגלם אינם מתנהגים כמתוכנן, ואיך אלתור מחבר בין יצירתיות, ידע, גמישות והיכולת להמשיך בתנועה.
בקצרה
אלתור מתחיל ברגע שבו התוכנית משתבשת ואנחנו עוברים מהשאלה מה חסר לשאלה מה אפשר לעשות עם מה שיש. דרך שומר סיבי שהפך למנה חדשה, ניסיון לימודי שנגמר בקטסטרופה מצחיקה ועבודה עם בני נוער, גיליתי שאלתור מחבר בין יצירתיות, ידע, גמישות והסכמה לטעות, במטבח וגם בחיים.
אלתור הוא אחת המיומנויות שאני הכי אוהבת במטבח.
בעצם, לא רק במטבח.
היכולת לאלתר היא היכולת לפגוש מציאות שלא התרחשה בדיוק כפי שתכננו, לעצור ולשאול:
אז מה אפשר לעשות עכשיו?
במטבח זה קורה כל הזמן. חסר חומר גלם, ירק מתנהג אחרת ממה שציפינו, מתכון שנראה מצוין על הנייר פשוט לא עובד.
ואז אפשר להתאכזב, ואפשר להתחיל ליצור.
השומר ששינה את התוכנית
לקראת הסדנה של אוגוסט רציתי להכין ממרח שומר ופיסטוק.
ניסיתי, וזה לא עבד.
השומר בעונה הזאת היה סיבי מאוד, והמרקם פשוט לא היה נעים. במקום להמשיך להילחם ברעיון המקורי, החלטתי להקשיב לחומר הגלם.
כבר קניתי הרבה שומר ממשק מקומי, אז עברתי לשאלה אחרת:
מה אפשר לעשות עם מה שיש?
כך נולד כיוון חדש: שומר צלוי עם ענבים צלויים.
גם התוכנית הזאת השתנתה תוך כדי. התחלתי לחתוך את השומר בדרך הרגילה שלי וגיליתי שהלב שלו קשה מאוד. חתכתי את החלקים הקשים, ומה שנשאר נראה פתאום כמו רצועות וצ'יפסים של שומר.
עוד שינוי. עוד אפשרות.
במקביל כתשתי אניס במכתש ועלי, הריח מילא את המטבח, הענבים נכנסו לצלייה, ואני טעמתי, הרגשתי ובדקתי.
כשכתבתי את המאמר הזה עדיין לא ידעתי אם המנה תצליח.
בסדנה עצמה שתי משתתפות הכינו את הסלט, והמתכון המקורי יצא טעים מאוד ומיוחד. הן גם הרשו לעצמן לאלתר ולהוסיף מרכיב נוסף משלהן. אהבתי את התוספת, אבל עוד יותר אהבתי את חופש הפעולה ואת הבחירה שלהן להפוך את המנה לגרסה משלהן.
וזה בדיוק מה שאהבתי בתהליך.
לעבור מ”מה חסר?” ל”מה יש?”
בעיניי זה לב האלתור.
במקום להיתקע במה שאין, מסתכלים מחדש על מה שנמצא מולנו.
יש לי שומר.
יש לי ענבים.
יש לי תבלינים.
יש לי ניסיון.
ויש לי סקרנות.
מה אפשר ליצור מזה?
דווקא מגבלה יכולה לפתוח יצירתיות. כשיש מתכון מסודר וכל החומרים נמצאים, אנחנו בעיקר מבצעים. כשמשהו משתבש, אנחנו צריכים לחשוב, לבחור ולשנות כיוון.
ולא, לא כל אלתור מצליח
אני נזכרת בחוויה מתקופת ההכשרה שלי כמנחת תהליכים בישוליים במסגרות חינוכיות.
באחת הסדנאות עבדתי בשלישייה עם אנשים מנוסים ויצירתיים. היו לנו המון רעיונות, וכל אחד הוסיף עוד טעם, עוד כיוון ועוד הברקה.
נהנינו בטירוף.
צחקנו, ניסינו, שינינו והיינו בטוחים שאנחנו יוצרים יצירת מופת.
ואז טעמנו.
קטסטרופה.
לא ”פחות מוצלח”. ממש בלתי אכיל.
ומרוב שזה היה גרוע, לא הפסקנו לצחוק.
החוויה הזאת לימדה אותי משהו חשוב: תהליך נהדר לא תמיד מוביל לתוצאה נהדרת.
בציור אני יכולה להשתגע, למחוק, להוסיף שכבות או להשאיר יצירה מבולגנת. בבישול יש עוד שיקול: בסוף אנחנו רוצים גם לאכול.
לכן אלתור טוב אינו חופש מוחלט. הוא שילוב של יצירתיות עם ידע, טעם ושיקול דעת.
לא כל רעיון צריך להיכנס לסיר רק מפני שהוא מעניין.
אלתור ככלי ללמידה
השתמשתי הרבה באלתור גם בעבודה שלי עם בני נוער.
כשהיו חומרי גלם שהתוקף שלהם התקרב, הייתי מניחה אותם על השולחן. החניכים התחלקו לקבוצות וקיבלו משימה פשוטה:
תראו מה יש ותחשבו מה אפשר להכין.
לפעמים היה צורך בהכוונה שלי, ולפעמים פשוט עמדתי והתבוננתי.
בתוך הפעילות הזאת הם תרגלו הרבה יותר מבישול.
הם תרגלו גמישות מחשבתית, פתרון בעיות, קבלת החלטות, יצירתיות ושיתוף פעולה. הם למדו גם לשאת אי ודאות, כי לא תמיד ידעו מראש מה תהיה התוצאה.
ובעיקר, הם למדו שמותר לטעות.
וכשמותר לטעות, הרבה יותר קל להעז.
ומהמטבח אל החיים
אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת אלתור.
החיים כמעט אף פעם לא מתנהלים בדיוק לפי המתכון.
אנחנו מתכננים משהו, והמציאות מביאה חומרי גלם אחרים.
היכולת לומר:
זה לא מה שתכננתי. בוא נראה מה אפשר לעשות עם מה שיש
היא מיומנות שכדאי לקחת איתנו הרבה מעבר למטבח.
אלתור לא מבטיח שהתוצאה תהיה מושלמת.
הוא כן מאפשר לנו להישאר בתנועה, להיות סקרנים, ללמוד ולמצוא דרך חדשה.
לפעמים התוצאה תהפוך למתכון חדש.
ולפעמים היא תהיה קטסטרופה מצחיקה.
בשני המקרים, אם הקשב נשאר פתוח, יצאנו מהתהליך עם משהו.
רוצים סדנה לקבוצה שלכם?
סדנאות בריא לי מתקיימות במטבח חיצוני מול היער בטל־אל, לקבוצות שמגיעות יחד. אפשר לשלוח הודעה ולשמוע איך נבנית סדנה לקבוצה שלכם.