כשהמטבח הפך למקום טיפולי

לא היה רגע אחד שבו החלטתי לעבור מהחינוך המיוחד לפסיכותרפיה. זה היה תהליך שנבנה בין הבית, סדנת הבישול שהקמתי בבית הספר ולימודי הטיפול שבאו אחר כך.

החיבור שלי בין בישול לטיפול לא התחיל בקליניקה, ולא מתוך תיאוריה.

הוא התחיל בבית.

בשנת 2016 בני האמצעי, שהיה אז בן 23, חלה בלימפומה מסוג הודג'קין. בתוך זמן קצר החיים של כולנו השתנו. לצד הטיפולים הרפואיים, הפחד וחוסר הוודאות, נוצר בי צורך עמוק לעשות משהו: להחזיק, לעזור, להזין.

והמקום שבו מצאתי שאני יכולה לעשות זאת היה המטבח.

בתקופה שבה חלק גדול מהחיים היה נתון בידי רופאים, בדיקות וטיפולים, המטבח הפך למרחב שבו עדיין יכולנו לפעול: לבחור חומרי גלם, להתאים טעמים ומרקמים, להכין אוכל שאפשר יהיה לאכול גם בימים של בחילות וחוסר תיאבון, ולנסות שוב כשמשהו לא התאים.

לא ידעתי אז לקרוא לזה ”כלי טיפולי”.

פשוט בישלתי.

רק במבט לאחור הבנתי שהבישול היה הרבה יותר מהכנת מזון. הוא היה דרך לומר: אני כאן.

דרך לדאוג, להקשיב ולהתאים את עצמי למה שהגוף מסוגל לקבל באותו רגע. דרך להשיב מעט תחושת שליטה למציאות שבה כמעט הכול הרגיש בלתי נשלט.

אוכל כדרך להחזיק

כמה שנים לאחר מכן, במסגרת ההכשרה שלי כמנחת תהליכים בישוליים במסגרות חינוכיות, נחשפתי למושג ה”החזקה” של ויניקוט.

פתאום יכולתי להסתכל אחרת על מה שעשיתי כאמא.

בתקופות הקשות ביותר היה לי קשה להיות במקום רגשי חשוף. ההחזקה שלי קיבלה לכן צורה מעשית: לבחור מה להכין, לדאוג שיהיה אוכל מתאים, לשים לב לטמפרטורה, למרקם, לטעם ולתזמון.

הבנתי שהעשייה סביב האוכל הייתה עבורי מעין תקשורת ללא מילים:

אני רואה אותך.

אכפת לי ממך.

אני מנסה להבין מה אתה צריך עכשיו.

זו הייתה תובנה משמעותית עבורי. לפעמים הכנת אוכל היא דרך להביע אהבה, ליצור קשר ולהיות עם אדם אחר גם כשקשה למצוא את המילים.

המטבח כמקום של עשייה בתוך חוסר אונים

כשמתמודדים עם משבר גדול, אחת התחושות הקשות ביותר היא חוסר האונים. רוצים לפתור את הבעיה, ולא יכולים.

במטבח עדיין אפשר לעשות.

אפשר לחתוך, לערבב, ללוש, להריח, לטעום, לשנות ולהתחיל מחדש.

בדיעבד הבנתי שהעשייה הזאת עזרה לי גם לווסת את החרדה. במקום להיות רק בתוך הפחד, יכולתי להפנות חלק מהאנרגיה לפעולה שיש בה משמעות.

לימים גיליתי שזה אחד הכוחות של המטבח גם בעבודה טיפולית.

לא תמיד חייבים לשבת זה מול זה ולדבר על הקושי. אפשר לעשות משהו יחד.

ובתוך העשייה דברים קורים.

ללמוד שוב להקשיב לגוף

בתקופת הטיפולים הקשר עם האוכל השתנה שוב ושוב. היו ימים שבהם כמעט לא היה תיאבון, ימים שבהם הטעמים השתנו, ומאכל שהתאים אתמול לא בהכרח התאים היום.

למדנו לשאול פחות ”מה צריך לאכול?” ויותר ”מה אפשר עכשיו?”

בהמשך הבנתי שזה חלק מהמודעות לגוף: היכולת לזהות תחושות, צרכים ושינויים.

וההקשבה הזאת אינה קשורה רק לאוכל. היא קשורה גם לעייפות, מתח, כאב, נשימה, צורך בשקט או בחברה.

הגוף מדבר כל הזמן. השאלה היא אם אנחנו עוצרים מספיק כדי להקשיב לו.

יצירתיות כמקור כוח

גם היצירתיות קיבלה בתקופה הזו מקום משמעותי.

ניסינו ליצור אוכל שיתאים למגבלות ויישאר טעים ומזמין.

במקביל, בני מצא לעצמו ערוץ יצירתי אחר: עבודה וגילוף בעץ.

בדיעבד הבנתי עד כמה יצירתיות יכולה להיות מקור כוח בתקופת משבר: היכולת לחפש דרך אחרת, לאלתר, להתאים את עצמנו למציאות משתנה ולהמשיך ליצור גם כשהדברים אינם מתרחשים כפי שתכננו.

וזה בדיוק מה שקורה במטבח.

אין רק דרך אחת. אפשר לשנות, להחליף, להמציא, לתקן, לטעום ולהחליט מחדש.

בדיוק כמו בחיים.

מהחינוך המיוחד אל הפסיכותרפיה

בסוף אותה תקופה אספתי חלק מהמתכונים שהכנו לחוברת ”37 ארוחות בריאות צמחוניות”, שנולדה מתוך ההתמודדות המשפחתית ומתוך הרצון להעביר הלאה משהו ממה שלמדנו.

באותה תקופה התחילה להתגבש גם הדרך המקצועית שלי כפי שהיא נראית היום.

כבר היו מאחוריי שנים רבות של עבודה בחינוך המיוחד, עבודה שעבורי הייתה תמיד גם חינוכית וגם טיפולית. ליוויתי ילדים, בני נוער ומשפחות, ופגשתי מקרוב קשיים, כוחות, משברים ותהליכי שינוי.

הבישול עבור בני בתקופת מחלתו פתח בפניי אפשרות נוספת.

את מה שגיליתי בבית הבאתי בהמשך גם לבית הספר. הקמתי שם סדנת בישול, וליוויתי באמצעותה תהליכים רגשיים של תלמידים, בקבוצות ובמפגשים פרטניים. בהתחלה נשענתי על האינטואיציה ועל הניסיון שצברתי בחינוך המיוחד.

הבנתי שהמטבח יכול להיות מרחב שבו תהליכים רגשיים מקבלים ביטוי מוחשי: בהתמודדות עם הצלחה וכישלון, עם שליטה וחוסר שליטה, עם סבלנות ותסכול, עם מערכות יחסים, זיכרונות, יצירתיות ותחושות גוף.

ולפעמים, דווקא כשעושים משהו יחד, אפשר לפגוש חלקים בעצמנו שקשה יותר להגיע אליהם בשיחה ישירה.

בהמשך הוכשרתי כמנחת תהליכים בישוליים במסגרות חינוכיות. ככל שהעמקתי בעבודה הרגשית דרך המטבח, הרגשתי שחסרים לי כלים נוספים. לכן פניתי ללימודי פסיכותרפיה.

אחר כך פתחתי קליניקה. אני פסיכותרפיסטית CBT, והבישול הוא כלי נוסף שאני משלבת בתוך הטיפול. הדרך שהחלה בחינוך המיוחד קיבלה כיוון חדש כשבישלתי עבור בני בתקופת מחלתו, המשיכה במטבח של בית הספר והפכה בהדרגה לדרך המקצועית שלי.

מצד אחד, השיחה, ההקשבה והכלים הטיפוליים.

ומצד שני, המטבח, שמאפשר לתהליכים להתרחש לא רק דרך מילים, אלא דרך עשייה וחוויה.

כי במטבח אפשר לראות ולתרגל בזמן אמת:

כשמשהו נשרף.

כשמתכון לא מצליח.

כשצריך לחכות.

כשמישהו אחר עושה משהו אחרת ממני.

כשצריך לבקש עזרה.

וכשבסוף, מתוך חומרי גלם נפרדים, נוצר משהו חדש.

אולי זו הסיבה שאני ממשיכה לחזור למטבח שוב ושוב.

כי בשבילי, המטבח כבר מזמן אינו רק המקום שבו מכינים אוכל.

הוא המקום שבו נפגשו לראשונה באופן כל כך ברור החינוך, הטיפול והבישול, והפכו לדרך המקצועית שלי.

מקום שבו אפשר להזין את הגוף, ליצור קשר, להתנסות, להשתנות, ולפעמים גם לגעת בנפש.