תכננתי סדנה על קשיבות וגיליתי שגם אני צריכה לעצור

סדנת הבראנץ' האחרונה של ”בריא לי” הייתה מלאה בתנועה: חלות שנקלעו, ירקות שנחתכו, פטריות שהוקפצו, שקשוקות, סלטים, טעימות, ריחות וצחוק.

היה טעים, היה שמח, המשתתפים נהנו וגם אני.

דווקא אחרי שהסדנה הסתיימה הבנתי משהו: ניסיתי להכניס לסדנה של שלוש שעות תוכן שמתאים בערך לשש.

באיזשהו שלב המשתתפים החליטו לוותר על אחת השקשוקות, ובהמשך החלטנו יחד לוותר על מנה נוספת. לי, שמגיעה עם תוכנית ורוצה לממש אותה, לא תמיד קל לוותר.

והם צדקו.

כבר היה שפע של אוכל. למה להכין עוד רק מפני שזה כתוב בתוכנית?

ואז הגיע רגע קטן שלימד אותי אפילו יותר.

הרגע שלא היה בתוכנית

אחת המשתתפות התחילה לעבוד עם הברנר. בשקט, בלי לעשות מזה עניין, היא סחפה אחריה את כולם. אנשים עצרו, הסתכלו, התקרבו ורצו לנסות בעצמם.

ואני?

אני כבר חשבתי על הפעילות הבאה.

ראיתי את הרגע, אבל לא הייתי בו לגמרי.

זה גרם לי לחשוב: אם אני מבקשת מהמשתתפים שלי לעצור, לטעום, להריח ולהיות בקשיבות בתוך הפעולה, אני צריכה לאפשר את זה גם לעצמי.

ללמוד בתוך העשייה

אחר כך קיבלתי ממשתתפת אחרת משוב שתפס אותי במיוחד. היא אמרה שמה שהכי עבד עבורה היה שדיברתי תוך כדי העשייה. לא עצרתי את כולם להרצאה, אלא עברתי ביניהם, ובדיוק ברגע שבו משהו קרה נתתי טיפ, הסברתי טכניקה, הצעתי טוויסט או חיברתי למה שהם עושים.

היא סיפרה שלא רצתה לפספס שום דבר, כי את מה ששמעה היא יכלה מיד לנסות וליישם.

וזה חידד לי משהו חשוב לגבי הדרך שבה אני רוצה להעביר סדנאות:

לא להוציא אנשים מהעשייה כדי ללמד אותם, אלא לתת ללמידה להתרחש בתוך העשייה.

הידיים עובדות, החושים פעילים, משהו קורה מול העיניים, ובדיוק אז הידע נכנס.

כי דווקא הרגעים שלא תכננתי היו מהיפים בסדנה.

משתתפת שלא ויתרה עד שהצליחה לקלוע חלת שמונה. זוגות שעבדו יחד ועזרו זה לזה. מישהו שחתך פטריות שימאג'י בסבלנות ובדיוק, והפך יחד עם שמן שומשום וסויה סלט חסה פשוט למנה שכולם דיברו עליה. ואנשים שהרשו לעצמם לסטות מהמתכון, להוסיף, לטעום ולאלתר.

אולי גם זה חלק מהמשמעות של ”בריא לי”.

לא רק מה נחשב בריא על הנייר, אלא מה מתאים לי. להקשיב לגוף, לטעם ולצרכים שלי, לבחור אוכל שמיטיב איתי בלי לוותר על ההנאה, ולהשאיר מקום גם לגמישות ולעיקרון ה-80-20.

אחת המשתתפות הגיעה קצת ספקנית לגבי אוכל בריא. אחרי הסדנה היא כתבה שהיא ”לא נושמת מרוב שזה היה טעים”.

מבחינתי, זו הייתה מחמאה גדולה וגם תזכורת למה שבגללו נולדה ”בריא לי”.

ומה אעשה אחרת בסדנה הבאה?

כנראה פחות.

פחות מנות. פחות ניסיון לדחוס הכול. פחות לעצור כדי להסביר.

ויותר מקום למה שקורה כשאנחנו פשוט נמצאים במטבח, עובדים, מקשיבים, לומדים ויוצרים תוך כדי.

כי לפעמים הרגע הכי משמעותי בסדנה הוא דווקא זה שלא היה כתוב בתוכנית.

לא כל דבר צריך להספיק לעשות. יש דברים שפשוט צריך להספיק להיות בהם.