כשהמטבח משכיח את הזמן: לבשל בקשיבות ולהיכנס ל-Flow

יש רגעים שבהם אנחנו שקועים כל כך בתוך פעולה, עד שאנחנו כמעט שוכחים את עצמנו. הזמן עובר בלי שהרגשנו, רעשי הרקע נחלשים, והמחשבות שמעסיקות אותנו בדרך כלל מפנות את מקומן לריכוז עמוק ושקט.

מצב כזה מכונה לעיתים Flow, מצב של זרימה.

במצב של זרימה אנחנו לא פועלים מתוך מאמץ כפוי, אך גם לא מתוך אוטומטיות. אנחנו מעורבים לחלוטין במה שאנחנו עושים. הפעולה מאתגרת אותנו במידה הנכונה, דורשת תשומת לב ומאפשרת לנו להשתמש ביכולות שלנו, לנסות, לדייק ולהגיב למה שמתרחש בזמן אמת.

לי זה קורה בציור, וזה קורה לי גם בבישול.

מתי זה מגיע

כשאני מבשלת משהו מוכר ושגרתי, אני יכולה כמובן להיות נוכחת וליהנות, אבל לא תמיד אני נכנסת לאותה תחושת זרימה. היא מתעוררת אצלי במיוחד כאשר אני מחפשת משהו חדש: שילוב טעמים שעוד לא ניסיתי, מרקם מדויק, מראה מסקרן או טוויסט קטן שיהפוך מנה מוכרת לחוויה אחרת.

כך קרה לי, למשל, בזמן שהכנתי את כדורי ההפתעה לסדנה.

ידעתי פחות או יותר מאילו חומרי גלם אני רוצה להתחיל, אבל לא הייתה לפניי נוסחה סגורה. טעמתי, הוספתי מעט הל, בדקתי את המליחות, שיניתי את המרקם וחיפשתי איזון בין האגוזיות, המתיקות והחמיצות. הכנתי מרכז מפירות יער, הקפאתי אותו, עטפתי, ציפיתי בשוקולד, הוספתי מקלות פיסטוק ובדקתי איזה סוג מלח יעניק את הפצפוץ המדויק.

בשלב מסוים כבר לא חשבתי על הזמן. הייתי בתוך הפעולה.

זהו אחד הדברים המרתקים בבישול יצירתי: אנחנו מתכננים, אבל גם מגיבים. הידיים פועלות, החושים בודקים, והרעיון משתנה ומתפתח תוך כדי העבודה. אנחנו מריחים, טועמים, נוגעים, מתבוננים ומקשיבים אפילו לצליל שנוצר כאשר משהו נחתך, מתערבב או מתפצפץ.

במובן הזה, בישול בקשיבות אינו רק ביצוע איטי ומודע של מתכון. הוא אינו מחייב לעצור לפני כל פעולה ולנתח אותה. לפעמים הקשיבות מתבטאת דווקא בכך שאנחנו נוכחים כל כך בתוך העשייה, עד שהדיבור הפנימי נרגע. אנחנו פחות עסוקים בשאלה איך אנחנו נראים או האם אנחנו מצליחים, ויותר קשובים למה שהתהליך מבקש מאיתנו עכשיו.

קשיבות ו-Flow אינם אותו הדבר

כאן נפגשים בעיניי הקשיבות וה-Flow.

אלה אינם בדיוק אותו הדבר. במיינדפולנס אנחנו מפנים תשומת לב מכוונת למה שקורה ברגע הנוכחי. במצב של זרימה תחושת המודעות לעצמנו עשויה דווקא להיחלש, משום שאנחנו נטמעים בתוך הפעולה. אבל בשניהם יש הפחתה של רעשי הרקע ומפגש ישיר יותר עם הרגע.

בבישול המפגש הזה מוחשי במיוחד, מפני שהתגובה מיידית. הבצק רך מדי או יבש מדי. הרוטב זקוק לחמיצות. התערובת אינה יציבה. הריח מספר לנו שמשהו כבר מוכן. הטעם מזמין להוסיף, להפחית או לעצור. אין צורך לחכות לציון או למשוב חיצוני. חומרי הגלם עצמם משוחחים איתנו.

המטבח כמרחב משחק

בתוך התהליך הזה נפתח גם מרחב למשחק.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב על המרחב הפוטנציאלי, מרחב ביניים הנמצא בין העולם הפנימי שלנו לבין המציאות החיצונית. זהו המרחב שבו הילד משחק, מדמיין, יוצר ובודק אפשרויות. גם כמבוגרים אנחנו זקוקים למרחב כזה: מקום שבו לא הכול קבוע מראש, שבו מותר לנסות, לטעות, לשנות כיוון ולהמציא משהו שלא היה קיים קודם.

המטבח יכול להפוך בדיוק למרחב הזה.

חומרי הגלם אמיתיים, ויש להם תכונות ומגבלות. אי אפשר לגרום לכל חומר לעשות כל דבר שנרצה. ובכל זאת, בתוך המציאות הזאת יש חופש גדול: לבחור, לשלב, לפרק, להרכיב, לשנות ולתת לדמיון לקבל צורה, ריח וטעם.

בסדנה נוצר מרחב כזה, למשל, בפעילות של הכנת גלילות ירקות. המשתתפים אינם מקבלים רק מנה אחת סגורה שעליהם לשחזר. הם יכולים לבחור את הירקות, את המילוי, את התבלינים ואת צורת הגלילה. אפשר לגלגל בצורה מדויקת ומסודרת, לנסות צורה חופשית יותר, לשלב צבעים או לבדוק מילוי חדש.

זו אינה בהכרח כניסה מלאה וממושכת ל-Flow, אבל היא יכולה להיות טעימה קטנה ממנו: כמה דקות שבהן מתרכזים בידיים, בצבעים, במרקמים ובבחירות. מתנסים בלי לדעת מראש בדיוק כיצד תיראה התוצאה, ומגלים משהו תוך כדי התהליך.

יש כאן מפגש בין שליטה לשחרור. מצד אחד נדרשים דיוק, סדר וידע. מצד שני צריך להיות מוכנים לוותר לרגע על התוצאה שתכננו ולהקשיב למה שנוצר. לפעמים דווקא הטעות, השינוי או חומר גלם שלא התנהג כמצופה פותחים אפשרות חדשה.

מנות בטוחות לצד מנות חדשות

הגישה הזאת מלווה אותי לא רק בסדנאות, אלא גם בכל פעם שאני מארחת.

בכל אירוח יהיו אצלי כמה מנות בטוחות, מוכרות ולעיתים גם מסורתיות. מנות שאני מכירה, אוהבת ויודעת שיעניקו לשולחן בסיס יציב. לצידן תמיד אכניס גם כמה מנות חדשות, כאלה שעוד לא הכנתי בעבר.

המנה החדשה מעוררת בי סקרנות ואנרגיה. היא מחזירה אותי למטבח לא רק כמקום של ביצוע, אלא כמקום של גילוי. אני מחפשת, מדמיינת, טועמת, משנה ומאלתרת. כך אני שומרת על ההנאה שלי מהמטבח ועל היצירתיות שחיה בו.

לא כל ניסיון חדש מצליח, וזה בסדר גמור.

דווקא השילוב בין המנות הבטוחות לבין המנות הניסיוניות מאפשר לי לקחת סיכון בלי לחשוש שכל הארוחה תלויה בו. אם המנה החדשה מצליחה, הרווחנו תגלית. ואם היא אינה מצליחה כפי שקיוויתי, עדיין יש אוכל טוב על השולחן, ובעיקר יש למידה לקראת הפעם הבאה.

בעיניי, זהו עיקרון שנכון לא רק לבישול. צמיחה אינה מחייבת אותנו לוותר על כל המוכר והבטוח. אפשר להישען על מה שכבר עובד, ובמקביל להשאיר מקום קטן להתנסות, לסקרנות ולאפשרות שמשהו לא יצליח.

הנאה בבישול אינה נמצאת רק בתוצאה הסופית או במחמאות שמקבלים עליה. היא נמצאת בתוך החיתוך, הערבוב, הבחירה, הטעימה והגילוי. בתוך הרגע שבו רעיון שהיה קודם רק בדמיון מקבל צורה בידיים שלנו.

כאשר מבשלים יחד, המרחב הזה יכול להתרחב גם אל הקבוצה. אדם אחד מציע רעיון, מישהי אחרת משנה אותו, מישהו מעז לטעום שילוב חדש, והמנה נעשית תוצר של דיאלוג. המשתתפים אינם רק מבצעים הוראות, אלא לומדים להקשיב לעצמם, לחומרי הגלם ולאנשים שעובדים לצידם.

לא כל רגע במטבח חייב להפוך לחוויה עמוקה, ולא בכל בישול ניכנס ל-Flow. לפעמים צריך פשוט להכין ארוחת ערב. אבל כאשר נוצר השילוב הנכון של סקרנות, אתגר, חופש וריכוז, הבישול יכול להיות הרבה יותר מהכנת אוכל.

הוא יכול להיות זמן שבו אנחנו יוצאים לרגע מן העומס, נכנסים אל תוך הפעולה ומרגישים חיים, יצירתיים ומחוברים.

אולי זו אחת המתנות הגדולות של הבישול בקשיבות: לא רק מה שמונח בסופו של דבר על הצלחת, אלא המרחב שנפתח בתוכנו בזמן שאנחנו יוצרים אותו.