כלים וגישות טיפוליות
כשהמטופל רוצה לעצור
על עייפות מטיפול, בחירה והחשיבות של פרידה טובה, וגם על הספק שמתעורר בי כמטפלת כשהמטופל מבקש להפסיק.
בקצרה
רצון לעצור טיפול אינו מעיד בהכרח שהטיפול נכשל. הוא יכול לנבוע מעייפות, מתחושה שהמטופל קיבל את מה שהיה זקוק לו, מקושי מעשי, מחוסר התאמה או מרצון לקחת מרחק. חשוב לברר יחד מה עומד מאחורי הבקשה, לכבד את הבחירה ולתכנן פרידה שמכירה בדרך שנעשתה ומשאירה אפשרות לחזור.
יש משפטים שמטופל או הורה אומרים, והם ממשיכים להדהד בי גם אחרי שהפגישה מסתיימת.
”אני רוצה לעשות הפסקה”.
”נראה לי שלא מתאים לי להמשיך כרגע”.
לא נאמר שאני מטפלת לא טובה. לא נאמר שהטיפול לא עזר. ובכל זאת, עולה בי מיד שאלה לא נעימה:
אולי אני לא מספיק טובה? אולי לא באמת עזרתי?
אני חושבת שלא תמיד מדברים על המקום הזה בחיים של מטפלים. על הרגע שבו הבחירה של המטופל נוגעת גם בספק שלנו, ועל הצורך להבחין בין בדיקה מקצועית חשובה לבין האשמה עצמית.
כשהספק נכנס לחדר
ספק הוא חלק חשוב מהעבודה שלי. הוא מאפשר לי לבדוק את עצמי: האם המטרות עדיין נכונות? האם הדרך מתאימה? האם משהו בקשר השתנה? האם יש נושא שלא הצלחנו לדבר עליו? האם צריך לשנות כיוון?
הקושי מתחיל כשהבדיקה הופכת מיד למסקנה: אם המטופל רוצה לעצור, כנראה נכשלתי.
זו מסקנה אנושית, והיא גם מצמצמת את האפשרות להבין מה באמת קורה. היא מעבירה את מרכז הכובד אליי, דווקא ברגע שבו חשוב להקשיב למטופל.
לכן, במקום לשאול רק ”מה עשיתי לא נכון?”, אני מנסה לשאול שאלה רחבה יותר:
מה הרצון לעצור מספר עכשיו על המטופל, על הטיפול, על הקשר וגם עליי?
רצון להפסיק טיפול אינו הוכחה שהטיפול הצליח או נכשל. הוא הזמנה לעצור ולברר יחד מה השתנה ומה המטופל זקוק לו עכשיו.
לא כל עצירה מספרת את אותו הסיפור
הרצון להפסיק טיפול יכול לנבוע מסיבות שונות מאוד.
לפעמים המטופל מרגיש שקיבל את מה שהיה זקוק לו כרגע. לפעמים מטרות שהיו דחופות בתחילת הדרך כבר אינן דחופות באותה מידה. לפעמים הקושי הוא מעשי: עומס, מרחק, זמן או קושי להתמיד.
יש גם מצבים שבהם הדרך או הקשר אינם מתאימים מספיק. לפעמים אירע משהו בחדר שלא קיבל מקום, או שהמטופל ציפה למשהו אחר. ולפעמים הרצון לעצור מופיע דווקא כשהטיפול מתקרב לנושא כואב, מפחיד או מעורר בושה.
ולפעמים המטופל פשוט עייף.
אי אפשר לדעת מראש איזו מהאפשרויות נכונה. אם אני ממהרת לפרש את הרצון לעצור כהתנגדות, אני עלולה לפספס בקשה לגיטימית. אם אני ממהרת להסכים בלי לברר, אני עלולה לפספס קושי שחשוב לדבר עליו.
המטרה שלי אינה לשכנע בכל מחיר, וגם לא לסגור את הטיפול מיד. המטרה היא ליצור מקום שבו אפשר להבין יחד מה הבקשה הזאת מבקשת לומר.
גם מטיפול אפשר להתעייף
טיפול דורש מחויבות.
להגיע, להתבונן בעצמי, לדבר על דברים שלא תמיד נעים לדבר עליהם, לפגוש קשיים ולנסות לשנות. גם כשהקשר טוב וגם כשהטיפול מועיל, יכולה להופיע עייפות מהתהליך עצמו.
אצל מתבגרים אני פוגשת את זה באופן בולט במיוחד. בתוך לימודים, חברים, משפחה, זהות והצורך לבסס עצמאות, אנחנו מבקשים מהם שוב ושוב להפנות מבט גם פנימה.
לפעמים הם פשוט רוצים הפסקה.
זה לא אומר שכל הקשיים נפתרו, וגם לא אומר שאני תמיד חושבת שהפסקה היא הבחירה הנכונה. אני יכולה לברר למה דווקא עכשיו, לומר את דעתי המקצועית, להציע שינוי בתדירות, לנסח מחדש את מטרות הטיפול או לבדוק אם דרך עבודה אחרת תתאים יותר.
ועדיין, חשוב לי להקשיב למשפט: ”כרגע אני לא רוצה”.
טיפול מיטיב זקוק ככל האפשר לשותפות של המטופל. אצל ילדים ומתבגרים ההחלטה אינה מתקיימת בחלל ריק. יש גם הורים, אחריות ובטיחות שצריך להביא בחשבון. לכן הרצון לעצור אינו סוף הבירור, ועדיין הוא מידע חשוב שאסור להתעלם ממנו.
לפעמים גם היכולת לומר ”אני רוצה לעצור” היא ביטוי של עצמאות. מטופל לא צריך להרגיש שהוא חייב להמשיך רק כדי לא לאכזב אותי, ואני לא צריכה להחזיק אותו בטיפול כדי להוכיח לעצמי שהטיפול מצליח.
כשלא נכון להסתפק בדלת פתוחה
יש מצבים שבהם בקשה לעצור מופיעה בתקופה של החמרה משמעותית, פגיעה בתפקוד או חשש לבטיחות. במצב כזה לא נכון להסתפק במשפט ”הדלת פתוחה”.
חשוב לברר את רמת הסיכון ואת התמיכה הזמינה, ובמקרה של קטין לערב את ההורים בהתאם למצב, לגיל ולגבולות הסודיות. לפעמים נדרש רצף תמיכה אחר, התייעצות נוספת או הפניה לגורם מתאים.
לכבד את רצונו של המטופל אין פירושו להתעלם מן האחריות המקצועית. שתי העמדות צריכות להישאר בחדר יחד: הקשבה לבחירה שלו, ובדיקה זהירה של מה נחוץ כדי לשמור עליו.
ואם נפרדים, אז להיפרד באמת
אם מתקבלת החלטה לסיים, חשוב לי שהטיפול לא פשוט יתפוגג.
פרידה היא חלק מהטיפול. אני אוהבת לתת לפגישה האחרונה מקום מיוחד, לפעמים אפילו להפוך אותה לטקס קטן.
להסתכל יחד אחורה ולשאול:
- מה השתנה מאז שהתחלנו?
- מה למדתי על עצמי?
- מה עזר לי?
- מה עדיין קשה?
- למה חשוב לשים לב בהמשך?
- ומה אני לוקח או לוקחת איתי מכאן?
גם לי חשוב לומר מה אני ראיתי בדרך: כוחות שהתגלו, תנועה שהתרחשה ודברים שהשתנו, גם אם לא הכול הושלם. זו אינה רשימת הישגים, אלא הזדמנות לתת מילים למה שנבנה בקשר ולמה שהמטופל יכול לקחת איתו הלאה.
לפעמים דווקא בפגישת הסיום מתאפשר לומר דברים שלא נאמרו קודם. אכזבה, כעס, הקלה, הכרת תודה או חשש מן ההמשך. גם אם לא פותרים הכול, אפשר לתת לרגשות האלה מקום בלי למחוק את מה שהיה.
ובעיקר, חשוב לי שהפרידה לא תהיה טריקת דלת.
אפשר להפסיק טיפול בלי להגדיר את הדרך ככישלון. אפשר לעצור בלי למחוק את מה שהיה בה. אפשר גם לסיים עכשיו ולחזור בעתיד, אליי או אל מטפל אחר, אם יתעורר צורך חדש.
המסר מבחינתי הוא פשוט:
אנחנו מסיימים עכשיו, והדלת נשארת פתוחה.
אולי גם זה חלק מהעבודה שלנו כמטפלים: לדעת להיות בקשר, לבדוק את עצמנו, לשאת ספק, ולפעמים גם לדעת להיפרד.
כי טיפול טוב לא נמדד רק בדרך שבה אנחנו נשארים בקשר. לפעמים הוא נמדד גם בדרך שבה אנחנו מסיימים אותו: בכבוד, עם מה שנאסף בדרך ועם דלת שאפשר לחזור דרכה.
אפשר לקרוא גם על מצב שבו מתבגר אינו רוצה להתחיל טיפול, על בחירת מטפל או מטפלת לבן נוער ועל הדרך שבה אני עובדת.