אוכלוסיות ותחומים
נוער בסיכון, איך מזהים ואיך מתחילים לעזור
מה המונח 'נוער בסיכון' באמת מתאר, אילו סימנים כדאי לקחת ברצינות, למה המסגרת הטיפולית הרגילה לרוב לא מחזיקה עם הנוער הזה, ומה כן עובד.
בקצרה
המונח נוער בסיכון אינו אבחנה אלא תיאור מצב שבו מצטברים אצל מתבגר קשיים בכמה תחומים בו-זמנית: רגשי, התנהגותי, לימודי ומשפחתי. הזיהוי נשען על הצטברות ועל קצב השינוי, לא על סימן בודד. מה שעובד לרוב הוא קשר לפני תוכן, עשייה משותפת לפני דיבור וסף כניסה נמוך, לצד פנייה לשירותים החברתיים ברשות.
המונח "נוער בסיכון" נשמע לרוב האנשים כמו תיאור של סוג מסוים של נער, כזה שמסתובב בלילות, נושר מבית הספר, מסתבך. בפועל הוא מתאר מצב, לא טיפוס, והמצב הזה נבנה בהדרגה. כמעט תמיד היו לאורך הדרך נקודות שבהן אפשר היה להיכנס מוקדם יותר.
עבדתי בתוך מערכת החינוך 34 שנים, רובן עם בני נוער בגילאי 12-18, וליוויתי גם נוער בסיכון. הדבר שחוזר על עצמו הוא לא הדרמה שבסוף, אלא כמה שקטה הייתה ההידרדרות בהתחלה.
מה המונח באמת אומר
בישראל המונח משמש בשני מובנים, וכדאי להבחין ביניהם.
במובן הרחב, מדובר בילדים ובבני נוער שמצבם, משפחתי, חברתי, לימודי או רגשי, פוגע ביכולתם לממש את התפתחותם התקינה. זו ההגדרה שעליה נשענת התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון ורוב השירותים העירוניים.
במובן הצר והמנהלי יותר, בהגדרה שמשמשת לזכאות לשירותי הרווחה, מדובר בבני 12-18 בעלי אינטליגנציה תקינה וללא מחלת נפש פעילה, שנמצאים במצבי סיכון וסכנה ובקצה של רצף החינוך והטיפול בקהילה, ומתקיימים אצלם לפחות שניים מתוך רשימת קשיים בתחום הרגשי (קושי ביצירת אמון וקשר, קושי בדחיית סיפוקים, דימוי עצמי נמוך, תחושת ניכור) ובתחום ההתנהגותי (התנגדות לסמכות, נשירה והיעדרויות, אלימות, שימוש בחומרים ועבריינות).
שתי נקודות שחשוב לגזור מזה. הראשונה: "בסיכון" הוא לא אבחנה קלינית ולא תווית קבועה, הוא תיאור של מצב שיכול להשתנות. השנייה: הקריטריון הוא הצטברות. קושי אחד בתחום אחד הוא חלק מהחיים.
הסימנים: ולמה מסתכלים על הצטברות
לימודים ומסגרת. לא רק ציונים, אלא היעדרויות שמתחילות בשיעור בודד והופכות לימים; איחורים קבועים; ניתוק מהצוות; נשירה סמויה, נוכחות פיזית בלי שום מעורבות.
חברה. החלפה מהירה של מעגל חברתי שלם; חברים חדשים מבוגרים משמעותית; היעלמות של חברויות ותיקות; מקום מפגש שאיש מהמבוגרים אינו מכיר.
התנהגות. בריחה מהבית, גם ללילה אחד; חזרה בשעות לא סבירות; חפצים או כסף שמופיעים ללא הסבר; מגע עם חוק; אלימות שגוברת בתדירות או בעוצמה.
גוף ושגרה. שינוי ניכר בשינה או באכילה; סימני שימוש בחומרים; סימני פגיעה עצמית; הזנחה בטיפול בגוף.
רגש. אדישות, לא כעס אלא כיבוי; ביטויים של חוסר ערך; אמירות על מוות או על חוסר רצון לחיות; היעלמות של תחומי עניין שפעם היו חשובים.
מה שמשנה את התמונה הוא לא איזה סימן הופיע, אלא כמה תחומים נדלקו יחד, באיזה קצב, ומה קרה למקומות שבהם היה לו טוב. מתבגר שמאבד בתוך חצי שנה גם את בית הספר, גם את החברים הוותיקים וגם את הפעילות שאהב, נמצא במצב אחר לגמרי ממי שהציונים שלו ירדו.
למה המסגרת הטיפולית הרגילה לרוב לא מחזיקה
טיפול קלאסי מניח כמה דברים שאצל נוער בסיכון פשוט אינם קיימים עדיין.
הוא מניח מוטיבציה: שהמתבגר מזהה בעיה ורוצה עזרה. לרוב הוא לא הגיע מרצונו, אלא נשלח.
הוא מניח אמון במבוגרים. אבל אצל חלק גדול מהנוער הזה, המבוגרים בחייו עד כה היו לא צפויים, נעדרים או פוגעניים. חוסר האמון אינו התנגדות, הוא לקח שנלמד היטב.
הוא מניח יציבות שתאפשר להגיע לאותו מקום בשעה קבועה מדי שבוע. כשהבית לא יציב, גם הנוכחות לא תהיה.
הוא מניח שפה רגשית: שאפשר לשבת ולתאר במילים מה מרגישים. הרבה מתבגרים בסיכון פשוט לא תרגלו את זה מעולם.
ולבסוף, הוא מניח סובלנות לחוסר הוודאות של שיחה פתוחה, שנחווית אצל חלקם כחקירה.
מה כן עובד
קשר לפני תוכן. המשימה של המפגשים הראשונים היא לא להתקדם, היא לייצר מבוגר אחד צפוי. להגיע כשאמרתי שאגיע, לומר את האמת גם כשהיא לא נעימה, ולא להיעלם אחרי אכזבה.
לעשות ביחד לפני לדבר. זו הסיבה שאני עובדת הרבה דרך תהליכים במטבח. כשהידיים עסוקות והמשימה משותפת, הבושה יורדת, הפער בין "המטפלת" ל"נער" מצטמצם, ובסוף יש תוצר שהוא יצר. לנוער שהמסר שקיבל שנים היה "אתה נכשל", חוויה של הצלחה מוחשית תוך שעה אינה זניחה.
סף כניסה נמוך. לא "מתחייבים לתהליך", אלא "בוא ניפגש פעם אחת". בלי טפסים בפתח, בלי נאום על מטרות.
סבלנות לנשירה. מתבגר שנעלם לשלושה שבועות וחוזר צריך לפגוש את אותה דלת פתוחה, בלי חשבון. הנשירה היא לרוב חלק מהתהליך, לא סופו.
עבודה עם הסביבה. מטפל לבדו לא מספיק. מה שמייצב הוא רשת: יועצת בית הספר, עובד קידום נוער, עובדת סוציאלית, מאמן, מדריך, מבוגרים שמדברים ביניהם.
להיות מדויקים בהבטחות. אף אחד לא צריך להבטיח שיהיה בסדר. מה שכן אפשר להתחייב עליו הוא נוכחות עקבית.
על סודיות: כנות מראש
עם נוער בסיכון, השאלה "מה יעבור להורים ולרשויות" אינה תיאורטית. עדיף לומר את המסגרת בבירור כבר בהתחלה: מה נשאר בחדר, ומתי חובה על פי חוק לערב גורמים נוספים, במצבים של סכנה למתבגר או לאחרים, ובמצבים של פגיעה בקטין. מתבגר שנאמרה לו האמת מראש עשוי לכעוס, אבל הוא לא מרגיש מרומה בדיעבד, וזה מה שקובע אם הקשר שורד.
בסימנים של סכנה, דיבור על מוות, פגיעה עצמית, שימוש מסוכן בחומרים, בריחה מהבית או חשש מפגיעה, אין להמתין להסכמת המתבגר. ער"ן זמין בטלפון 1201 בכל שעה, מוקד הרווחה 118 פועל 24 שעות ביממה, ובמצב חירום מיידי יש לפנות למד"א 101, למשטרה 100 או לחדר מיון.
לאן פונים בישראל
המחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית היא נקודת הכניסה המרכזית. פנייה שלכם כהורים אינה מחייבת הסכמת המתבגר, ואינה "הלשנה", היא הדרך לפתוח תיק ולקבל תוכנית טיפול.
יחידת קידום נוער פועלת ברשויות רבות תחת משרד החינוך, ומיועדת בדיוק למי שנשר או מתקשה להחזיק במסגרת פורמלית. היא משלבת ליווי אישי, מסגרת לימודית גמישה והכנה לתעסוקה ולשירות.
היועצת או הפסיכולוג החינוכי בבית הספר הם לרוב הגורם שיודע להפעיל את השרשרת מהר ביותר, גם כשהנוכחות בבית הספר כבר חלקית.
התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון (360) פועלת בשיתוף כמה משרדי ממשלה בכ-190 רשויות, ומרכזת שירותים מקומיים במימון ייעודי. כדאי לשאול ברשות אם היא משתתפת.
לצד אלה, טיפול רגשי פרטי יכול להשתלב, אבל כשמדובר בסיכון ממשי, הוא לא אמור להיות המענה היחיד.
מנקודת המבט שלי
הרבה מהמתבגרים שהגיעו אליי לאורך השנים לא באו כי רצו. הם באו כי מישהו התעקש. ומה שלמדתי הוא שהשאלה בפגישה הראשונה היא לא "מה הבעיה שלך" אלא האם יש כאן מבוגר שאפשר לסמוך עליו לשעה אחת.
בפגישה הראשונה כמעט תמיד אנחנו עושים משהו יחד. לא כטריק, אלא כי מתוך עשייה נאמרים דברים שלא נאמרים מול שאלה ישירה. אם אתם מתלבטים אם המצב מצדיק פנייה, אפשר ליצור קשר לשיחה קצרה. במצבים כאלה, מוקדם מדי כמעט אף פעם אינו הבעיה.