אוכלוסיות ותחומים
נוער בסיכון והדרה: לפני השינוי, צריך מקום בטוח
למה קשה למתבגר להתרחק ממקום שמסכן אותו, איך נבנה אמון בטיפול ואיזו מעטפת יכולה לתמוך בדרך לשינוי.
בקצרה
מה שמדאיג את המבוגרים אינו תמיד נחווה כבעיה אצל המתבגר. לעיתים הקבוצה שמסכנת אותו היא גם המקום שבו הוא מרגיש שייך. מתוך ניסיוני עם בני נוער במצבי סיכון והדרה, אני כותבת על בניית אמון, על מטרות שנולדות מתוך עולמם ועל הצורך במשפחה ובמסגרת שיתמכו בדרך לשינוי.
ההורים רואים קבוצה שמסכנת את הבן או הבת שלהם. המתבגר עשוי לראות באותה קבוצה את המקום היחיד שבו הוא מרגיש שייך. כל עוד לא מחזיקים את שתי האמיתות האלה יחד, קשה להתחיל שינוי.
ההורים פונים מתוך דאגה. הם מתארים מריבות חוזרות, קושי להציב גבולות ותחושת חוסר אונים. לפעמים הם כבר חוששים מהטלפון הבא מבית הספר, מהיציאה הבאה בערב או מהעימות שיתפתח כשינסו לומר ”לא”.
הנער או הנערה מגיעים עם תמונה אחרת. ייתכן שהם כועסים על ההורים, מרגישים שלא מבינים אותם ואינם רואים סיבה מיוחדת להיות בטיפול. יש להם חברים, יש להם מקום בקבוצה, ולפעמים דווקא שם הם מרגישים רצויים ומוערכים.
בתוך הפער הזה אני פוגשת אותם. אני מקשיבה לדאגת ההורים, ומבקשת להכיר גם את המתבגר עצמו: מה חשוב לו, על מי הוא סומך ומה הוא היה רוצה שיהיה אחרת בחייו.
המקום שמסכן אותו עשוי להיות גם המקום שמחזיק אותו
כשקבוצת חברים מעניקה למתבגר שייכות, מעמד וריגוש, ההתרחקות ממנה עלולה להיחוות כאובדן. גם כשהמחיר כבד, לא תמיד יש בחייו מקום אחר שמציע לו את מה שהוא מקבל שם.
לכן אני לא מתחילה רק בשאלה איך להרחיק אותו מהקבוצה או להפסיק התנהגות מסוימת. אני רוצה להבין מה מחזיק אותו בעולם הזה. מה הוא אוהב בו? מתי הוא מרגיש חזק? מה הוא עלול לאבד אם יתרחק? ומה מפחיד אותו באפשרות לשנות משהו?
ההבנה הזאת אינה הסכמה עם מעשים שמסכנים אותו או אחרים. היא מאפשרת לבנות מטרות שיש להן משמעות גם עבורו. בתחילה זו עשויה להיות בקשה להפחית מריבות בבית, לקבל יותר עצמאות או להתמודד עם קשר שמכאיב לו. בהמשך אפשר לשאול שאלות רחבות יותר על החיים שהוא רוצה לעצמו ועל המקומות שבהם יוכל להרגיש שייך בלי להסתכן.
סיכון הוא מצב חיים, לא זהות
במהלך 34 שנות עבודתי במערכת החינוך, בעיקר עם בני נוער, פגשתי בני נוער במצבי סיכון והדרה מסוגים שונים. לא אצל כולם הייתה נקודה ברורה שבה התחילה הידרדרות. לעיתים הסיכון נבנה בתוך חוסר יציבות, קונפליקטים מתמשכים, יחסים פוגעניים או מחסור בהגנה ובתמיכה. לכך יכולים להצטרף קשיים כלכליים, חברתיים ולימודיים ומסגרות שאינן מצליחות לתת מענה מתאים.
המונח ”נוער בסיכון” אינו מתאר סוג מסוים של נער או נערה. הוא מתייחס למצבים שבהם ביטחונם, בריאותם או התפתחותם עלולים להיפגע. הדרה נוגעת להתרחקות או לדחיקה ממעגלים של שייכות, השתתפות והזדמנויות בבית הספר ובקהילה.
הסיכון יכול להתבטא בנשירה מהלימודים, בשימוש מסוכן בחומרים, בקשרים פוגעניים, באלימות או בהתנהגויות מיניות שיש בהן סיכון. לעיתים מופיעות גם פגיעה עצמית ומצוקה אובדנית. לצד הקשיים האלה יש תמיד גם כוחות, כישרונות ורצונות שחשוב להכיר. הסיכון הוא חלק ממציאות החיים של המתבגר, לא כל הזהות שלו.
איך נבנה אמון במקום שבו קשה לסמוך
רבים מבני הנוער שפגשתי התקשו לתת אמון במבוגרים. חלקם חוו אכזבות ופגיעות, ולכן יש להם סיבה טובה לבדוק בזהירות מי עומדת מולם.
כבר בפגישת ההיכרות אני מדברת עם המתבגר על הפרטיות שלו ועל גבולות הסודיות. חשוב לי שידע שהשיחות אינן הופכות לדיווח שוטף להורים. כשאני מבקשת לשתף מידע כחלק מהעבודה המשותפת, ככל שהמצב מאפשר, אני מבררת איתו מה אפשר להעביר ומבקשת את רשותו. לצד זאת, אני מסבירה מראש באילו מצבים חשש לשלומו או לשלום אחרים מחייב לערב עזרה נוספת.
הוא בודק אותי: האם באמת ביקשתי רשות? האם שמרתי על מה שסיכמנו? האמון נבנה כשהוא מגלה שהמילים שלי מתקיימות במעשים. אם טעיתי, חשוב שאוכל להכיר בכך ולנסות לתקן.
אני זוכרת שיחה משותפת עם נער ואביו. לקראת סיומה אמרתי לאב דבר שהנער חווה כהגנה על המקום שלו. כשהשיחה הסתיימה, הוא חיבק אותי. החיבוק לא פתר את הקשיים, אבל הוא סימן שנוצר בינינו משהו שאפשר להמשיך ממנו.
גם למחוות הקטנות יש משמעות. בתחילת מפגש אני שואלת אם ירצה מים, שתייה חמה או משהו קטן לאכול. יש בהצעה הזאת מחווה פשוטה של הזנה, לפעמים גופנית וגם רגשית. אני רואה אותו ואת מה שהוא צריך עכשיו, עוד לפני שאנחנו מתחילים לדבר על הקשיים.
בעבודה הזאת יש חום, אכפתיות ויכולת לראות את הטוב במתבגר גם כשההתנהגות שלו קשה. החום מתקיים בתוך גבולות מקצועיים. הוא מאפשר לי לתקף את רגשותיו, ובאותו זמן לדבר איתו בכנות על מעשים שפוגעים בו או באחרים.
מתוך הקשר מתחילה העבודה
כשנוצר מספיק ביטחון, אפשר להתחיל להתבונן יחד במה שקורה בחייו. אני מבקשת ממנו לתאר אירוע, משקפת במילים שלו את מה שהבנתי ובודקת: ”הבנתי נכון? לזה התכוונת?”
בהדרגה אנחנו מכניסים את שפת ה־CBT לתוך הדוגמאות שלו: מה קרה, איזו מחשבה עלתה, מה הרגיש, מה עשה ומה קרה בעקבות זאת. אנחנו מזהים מעגלים שחוזרים על עצמם, בוחנים דפוסי חשיבה ומחפשים תגובות נוספות שאפשר לנסות.
חשוב לבדוק גם מה במחשבותיו משקף מציאות קשה או סכנה ממשית. לא כל קושי נפתר בשינוי דרך החשיבה. לפעמים נדרשת גם עזרה בשינוי התנאים סביבו.
יש מתבגרים שקל להם יותר להיפגש דרך עשייה. בהתאם להעדפותיהם, אפשר לשלב פעילות משותפת או בישול ככלי טיפולי. לפעמים השיחה מתפתחת כשהידיים עסוקות. לפעמים המשמעות נמצאת בחוויה של הצלחה, בבקשת עזרה או בהתמודדות עם משהו שלא הסתדר.
עם הזמן אפשר להרחיב את המבט מעבר לאירוע האחרון: איזה קשר היה רוצה עם ההורים? מה היה רוצה להשיג בשנה הקרובה? מה יכול לתת לו תחושת ערך ושייכות בלי לסכן אותו? כך מתחיל להיווצר כיוון שיש לו חלק בבחירתו.
שעה בחדר זקוקה למעטפת מחוצה לו
המפגש הטיפולי הוא שעה אחת בתוך שבוע שלם. המתבגר יוצא מהחדר וחוזר לעיתים למציאות נפיצה בבית, בקבוצת החברים או במסגרת הלימודית. שינוי אינו יכול להישען רק על מה שקורה בינינו.
העבודה עם ההורים משמעותית: חיזוק היכולת להציב גבולות, התמודדות עם הדאגה ובניית תקשורת אחרת. לעיתים מועיל שההורים או המשפחה יקבלו מענה אצל איש מקצוע נוסף, לצד הטיפול האישי במתבגר. חלוקת תפקידים ברורה יכולה לתת מקום לצורכי המשפחה ולשמור על המרחב האישי שלו.
גם למסגרת החינוכית יש תפקיד. מניסיוני, עבור חלק מבני הנוער, במיוחד במצבי נשירה וניתוק, מסגרת קטנה ואינטימית יכולה להיות נקודת מפנה. צוות יציב שמכיר את הנער, מבחין בהיעדרותו, מתעניין בו ושומר על גבולות יכול לספק עוגן משמעותי.
ההתאמה חשובה יותר מגודל המסגרת לבדו. יש מי שזקוק למסגרת אחרת, ויש מי שאפשר לבנות עבורו מעטפת אישית בתוך המסגרת הקיימת. כשהמשפחה, המסגרת והטיפול פועלים בתיאום, תוך שמירה על פרטיות ושקיפות, יש יותר אפשרות להחזיק תהליך לאורך זמן.
מתי לא מחכים
התהליך אינו תמיד רציף. יש התקדמות, עצירות ולעיתים נסיגות. לפעמים השינוי הראשון הוא שהמתבגר חוזר למפגש אחרי שנעדר, מספר דבר שקודם הסתיר או מבקש עזרה לפני שהוא פועל.
לצד הסבלנות, האחריות לבטיחות קיימת לאורך כל הדרך. חשש לאובדנות, לפגיעה עצמית, לניצול או לפגיעה באחרים מחייב הערכה מקצועית ומענה מתאים.
בסכנה מיידית אין להמתין למפגש הבא. יש לפנות לחדר מיון, למד"א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100. אפשר לפנות גם לער"ן בטלפון 1201 ולמוקד הרווחה בטלפון 118 לקבלת סיוע והכוונה.
כשאין סכנה מיידית אבל יש שינוי מתמשך בתפקוד, נשירה, שימוש מסוכן בחומרים או דאגה גוברת, אפשר להתחיל אצל רופא המשפחה או רופא הילדים, בשירותי בריאות הנפש של קופת החולים, בצוות בית הספר או במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית.
לפני השינוי, צריך מקום בטוח
אי אפשר לקחת ממתבגר את תחושת השייכות ולהשאיר במקומה חלל. לפני שמבקשים ממנו להתרחק ממקום שמסכן אותו, צריך לעזור לו למצוא קשרים, מסגרת וחוויות שבהם יוכל להרגיש רצוי ובעל ערך.
לפעמים המקום הראשון הזה הוא הקשר שנוצר בחדר. מקום שבו רואים גם את הסיכון וגם את הכוחות, שומרים על גבולות ולא מוותרים עליו אחרי טעות או נסיגה. מתוך המקום הזה אפשר להתחיל לבנות דרך אחרת, בקצב שיש למתבגר חלק בבחירתו.