כלים וגישות טיפוליות
מה שהים לא הצליח לעשות
על יום שבו הים לא הצליח להקל על הכאב, ודווקא הרצון להעניק, הסקרנות והיצירה פתחו מרחב נוסף של רכות, משמעות וחיים.
בקצרה
יש ימים שבהם מקום אהוב אינו מצליח להקל על הכאב. באותו יום, דווקא הרצון להעניק ציור לאחרת עורר בי סקרנות והוביל ליצירה. דרך הים, הציור והבישול אני מתבוננת בזרימה, במשמעות ובאפשרות לפעול בכיוון שחשוב לנו גם כשהקושי עדיין נוכח, בלי לדרוש ממנו להיעלם.
באותו בוקר חזרתי למקום שבו הייתי מאושרת בילדותי.
חשבתי שאם יש מקום שיכול להחזיר לי משהו מעצמי, זה יהיה המקום הזה.
טעיתי.
קוראים לו חוף הבתולה.
כשהייתי ילדה, הוא באמת היה כזה. חוף כמעט ריק, בלי מציל ובלי טיילת. יכולנו להתרוצץ בו שעות, לשחק, לצחוק, להיכנס למים ולצאת מהם, עד שהזמן איבד את משמעותו.
גם כשבגרתי המשכתי לחזור אליו.
יש משהו בחוף בתולי שקשה להסביר. מרחב שאין לו סוף, טבע שנשאר כפי שהוא וחופש שלא צריך לעשות דבר כדי להרגיש אותו. שנים אחר כך פגשתי שוב את התחושה הזאת בחופים העצומים והכמעט ריקים של ניקרגואה.
היום חוף הבתולה הוא חוף מוכרז, עם טיילת יפה, חול לבן וים נפלא.
הוא מקסים, באמת.
רק אחר.
המקום שלא הצליח להחזיר לי את עצמי
באותו בוקר הגעתי אל החוף עם גוף כואב ועם תקווה שהים יצליח לעשות את מה שעשה עבורי פעמים רבות.
ישבתי מול הגלים, התבוננתי באופק וניסיתי לתת לרוח ולזיכרונות להגיע אליי.
הכאב היה נוכח מדי.
הים נשאר יפהפה, ואני לא הצלחתי להתמסר אליו.
כמה שעות אחר כך קרה משהו שלא ציפיתי לו.
רציתי להעניק ציור לרופאת הנשים שלי, אישה שאני מעריכה מאוד. שנים קודם לכן הענקתי לה ציור של אדוות מים. הפעם רציתי ליצור משהו שיישאר בחדרה ויפגוש את הנשים שנכנסות אליו.
חשבתי על מי שמגיעה לבדיקה שגרתית, על מי שממתינה לתשובה ועל מי שנושאת איתה תקווה או דאגה.
מה הייתי רוצה שתרגיש כשתרים לרגע את עיניה אל הקיר?
רכות.
אישה שצומחת מתוך ורד
ואז הופיעה בדמיוני אישה.
לא אישה שמחזיקה ורד.
אישה שצומחת מתוכו.
רק אחר כך שמתי לב שהמילה ”בתולה” נשארה איתי. בבוקר היא הייתה שמו של החוף שממנו קיוויתי לקבל משהו בחזרה. הדימוי שנולד כמה שעות אחר כך לא העלה אישה מתוך הים, אלא הצמיח אותה מתוך ורד. אולי המחשבה לא ביקשה להחזיר אותי למה שהיה, אלא להוביל אותי אל משהו רך שעוד יכול להיפתח, לצמוח ולגדול.
עלי כותרת עוטפים את גופה, והגוף כאילו נולד מתוכם. לא ברור היכן הפרח מסתיים והאישה מתחילה.
ראיתי אותה בגוונים של ורוד ואפרסק. צבעים שלא אפיינו את ציוריי בעבר, אך בחודשים האחרונים מלווים אותי יותר ויותר. גוונים שמזכירים לי מרשמלו, ענן ומשהו אוורירי שכמעט אפשר להרגיש במגע.
צבעים שעוטפים בלי ללחוץ.
ואז התחילו השאלות.
איך מציירים עלה כותרת שנפתח? איך יוצרים קפל שיש בו עומק ועדיין שומרים על עדינות? איך מערבבים ורוד ואפרסק כך שהאור ייראה כאילו הוא מגיע מתוך הפרח?
רציתי לנסות. הסקרנות התעוררה בי, ורציתי לבחור צבעים, לדמיין את תנועת המכחול ולגלות מה יקרה כשגוון אחד יפגוש גוון אחר.
הרצון להעניק משהו לאחרת היה הניצוץ.
עכשיו כבר הייתי בתוך היצירה.
לא כדי לסיים ציור.
כדי להיות בתוך הרכות הזאת.
הכאב לא נעלם. לעיתים הוא נעשה עמום יותר, כשהקשב שלי עבר מן הגוף אל הצבעים ואל הרעיון שהתחיל לקבל צורה.
משהו התרכך גם בתוכי.
הייתה יותר שמחה, יותר תנועה פנימית.
יש ריחות שממלאים גם את מי שאופה
אני מכירה את התחושה הזאת גם מהמטבח.
לפעמים היא מתחילה ברצון להכין למישהו שאני אוהבת את המאפה האהוב עליו.
אני מדמיינת את השמחה שלו, וכבר רוצה להתחיל.
הידיים נכנסות אל הבצק. הקמח פוגש את המים, השמרים עושים את עבודתם השקטה, ובהמשך מתפשט בבית ריח הלחם, או שהקרואסונים יוצאים מן התנור, זהובים ופריכים.
יש ריחות שממלאים בית.
ויש ריחות שממלאים גם את מי שאופה.
אני מתחילה מתוך הרצון להזין אדם אחר, ומגלה שבדרך גם אני מתמלאת: מהלישה, מההתפחה, מהציפייה ומהאפשרות ליצור משהו חדש.
כשהזמן פשוט נעלם
הפסיכולוג מיהאי צ'יקסנטמיהאיי קרא לחוויה הזאת Flow, או בעברית זרימה. זהו מצב של שקיעה עמוקה בעשייה, שבו הקשב מתמקד בפעולה ותחושת הזמן יכולה להשתנות.
לפעמים אני שוכחת את עצמי בתוך היצירה.
ולפעמים דווקא שם, בין צבעים, טעמים ומילים, אני פוגשת את עצמי מחדש.
בשני המצבים אני מרגישה חיה.
משמעות שלא יצאתי לחפש
ויקטור פרנקל ראה בחיפוש אחר משמעות כוח מניע מרכזי בחיי האדם. הוא תיאר יצירה ועשייה, חוויה ואהבה, וגם את העמדה שאנחנו נוקטים כלפי מציאות שאיננו יכולים לשנות, כדרכים שבהן משמעות עשויה להתגלות.
אני חושבת על כך כשאני חוזרת אל האישה שצומחת מתוך הוורד. לא התיישבתי לצייר כדי למצוא משמעות לחיי. רציתי לתת.
מתוך הנתינה נולדו רעיון וסקרנות, והם הניעו אותי ליצור.
ובתוך היצירה מצאתי משהו שלא יצאתי לחפש.
אולי משמעות אינה מחכה לנו בסוף הדרך, כמו פרס על מאמץ. לפעמים היא מתגלה בדרך עצמה, כשהעשייה שלנו מתחברת למשהו שחשוב לנו.
לפעול לצד הקושי, לא רק אחריו
אני חושבת גם על גישת ACT, שמלווה אותי בעבודתי הטיפולית ובחיי. היא מזכירה לי שאפשר לפעול בכיוון הערכים שלנו גם בנוכחות מחשבות, רגשות ותחושות קשות.
אין צורך להמתין שכל כאב יחלוף או שכל פחד ייעלם כדי לעשות צעד קטן לעבר מה שיקר לנו.
לפעמים הצעד הזה הוא יצירה, שיחה או מפגש.
ולפעמים, כשהגוף זקוק לכך, הוא דווקא מנוחה.
יש ימים שבהם אנחנו זקוקים לוורד
בערב חזרתי במחשבותיי אל הים של אותו בוקר.
אל חוף הבתולה ואל הילדה שהתרוצצה שם פעם בלי להרגיש את הזמן.
בבוקר חיפשתי את תחושת החופש במקום שהכרתי כל חיי. כמה שעות אחר כך מצאתי משהו ממנה דווקא בתוך רעיון שעדיין לא היה קיים.
אישה שצומחת מתוך ורד.
יש ימים שבהם הים מצליח להגיע אלינו.
ויש ימים שבהם אנחנו זקוקים לוורד.
אני חושבת על הנשים שייכנסו לחדר הרופאה ויראו את הציור. אולי אחת מהן תעצור לרגע, תחייך, והצבעים הרכים יעניקו לה מעט נחת.
זו הייתה המתנה שרציתי לתת.
ובדרך גיליתי שגם אני קיבלתי משהו: את ההנאה שביצירה, את תחושת המלאות שנשארת אחרי שמניחים את המכחול ואת הידיעה שבתוך יום כואב יכולים להתרחש גם רגעים של יופי.
לא תמיד יש לנו כוח ליצור. לפעמים כל מה שאנחנו זקוקים לו הוא שקט, מנוחה או יד שתונח בעדינות על היד שלנו.
ואולי גם זו משמעות: להקשיב למה שאנחנו זקוקים לו עכשיו.
לפעמים זו תנועה החוצה, לעבר אדם אחר.
לפעמים זו תנועה פנימה, אל מקום רך יותר בתוכנו.
ולפעמים שתי התנועות נפגשות.
כמו אותה אישה שלא עלתה מן הים, אלא צמחה מתוך ורד.
כמו ידיים שלשות בצק כדי לשמח מישהו אהוב.
כמו צבע ורוד־אפרסק שמתרכך לאט על הבד, עד שכמעט אפשר להרגיש אותו עוטף אותנו.
יש רגעים שבהם החיים אינם מפסיקים לכאוב. הם פשוט מצליחים להיות גם משהו נוסף.