כלים וגישות טיפוליות

לקראת 3 שנים לשבעה באוקטובר: כן לצאת אל השדה

מחשבות על פחד, זהירות ובחירה: איך חשיבה דיאלקטית וקבלה רדיקלית מאפשרות להחזיק שתי אמיתות ולהמשיך לחיות גם כשהמציאות אינה בטוחה.

מאת סיגלית פרוחיפורסם 4 דקות קריאה

בקצרה

לקראת 3 שנים לשבעה באוקטובר, אני חוזרת לשני קולות: ”את תלכי בשדה” ו”אל תלכי לבדך”. פחד וזהירות אינם חייבים לבטל חופש ותנועה. חשיבה דיאלקטית מאפשרת להכיר בכך שהמציאות אינה בטוחה לחלוטין, ובאותו זמן לבחור כיצד לחיות בתוכה. הבחירה הבאה יכולה להיות שלנו ולא של הפחד.

אנחנו מתקרבים לציון 3 שנים לשבעה באוקטובר. המלחמה, האובדן, הדאגה וחוסר הוודאות נכנסו אל חיינו ושינו אצל רבים מאיתנו את תחושת הביטחון הבסיסית.

ובתוך כל זה המשכנו לחיות. נסענו, נפגשנו, חגגנו, טיילנו ותכננו. לפעמים ביטלנו, לפעמים נשארנו קרוב יותר, ושוב ושוב התאמנו את עצמנו למציאות משתנה.

אולי אחת השאלות שמלוות אותנו היא: איך ממשיכים לחיות בתוך מציאות שאנחנו יודעים שאינה תמיד בטוחה?

שיר שנכתב כשהמלחמה עוד לא הסתיימה

דווקא עכשיו אני חוזרת לשיר ”האמנם”, המוכר גם בשם ”את תלכי בשדה”, של לאה גולדברג. היא כתבה אותו ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. המלחמה עוד התחוללה, ובכל זאת היא כתבה על האפשרות שיבואו ימים אחרים, שבהם אפשר יהיה לחזור אל הדברים הפשוטים, אל החיים ואל השדה.

אני קוראת בשיר הזה תקווה. לא הבטחה שהכול יהיה בסדר ולא התעלמות ממה שקורה, אלא היכולת לדמיין חיים שיש בהם שוב תנועה, טבע ופשטות, דווקא מתוך מציאות קשה.

גם אנחנו עדיין לא עומדים לגמרי ”אחרי”, ובכל זאת אנחנו רוצים לחיות.

ואז מגיע קול אחר

שנים אחר כך כתב מאיר אריאל את ”שדות גולדברג”, שמתכתב עם שירה של גולדברג. מול האפשרות ללכת בשדה נשמע בו קול שמזהיר: ”אל תלכי לבדך”. אותו שדה, ולצדו תזכורת שיש בעולם גם סכנות.

כשאני קוראת היום את שני השירים יחד, אני לא רוצה לבחור ביניהם. אני רוצה את שניהם: את התקווה ואת הזהירות, את התנועה ואת ההקשבה לסכנה. לא או־או, אלא גם וגם.

שתי אמיתות באותו הזמן

כאן אני פוגשת עיקרון מתוך החשיבה הדיאלקטית המזוהה עם DBT. לפעמים אנחנו חושבים בקצוות: או שאני מפחדת או שאני אמיצה; או שאני נזהרת או שאני חופשייה; או שאני מקבלת את המציאות או שאני מנסה לשנות אותה.

חשיבה דיאלקטית מציעה אפשרות להחזיק שתי אמיתות יחד. אני יכולה לפחד וגם לצאת. אני יכולה להיזהר וגם לחיות. אני יכולה לרצות לנסוע רחוק, ובתקופה מסוימת לבחור להישאר קרובה. אני יכולה להכיר בכך שהמציאות אינה כפי שהייתי רוצה, ובכל זאת לבחור איך לחיות בתוכה.

קבלה רדיקלית אינה ויתור

קבלה רדיקלית היא מיומנות המזוהה עם DBT. פירוש הדבר לראות את המציאות כפי שהיא עכשיו, גם כשלא בחרתי בה וגם כשאיני רוצה שהיא תהיה כך.

קבלה אינה הסכמה ואינה ויתור. היא מאפשרת לי לומר: זו המציאות כרגע. לא הייתי בוחרת בה, ובתוכה אני צריכה לבחור כיצד לפעול.

יש דברים שאני יכולה לשנות ויש דברים שאינם בשליטתי. אני יכולה להכיר בפחד בלי לנסות לשכנע את עצמי שהוא לא קיים, ואז לשאול: מה חשוב לי עכשיו, ומה אני בוחרת לעשות?

טיפ:

קבלה אינה הסכמה ואינה ויתור. היא מאפשרת לראות את המציאות כפי שהיא, כדי לבחור כיצד לפעול בתוכה.

אולי זה גם מה שמרגש אותי בשירה של גולדברג: היא לא חיכתה שהמלחמה תסתיים כדי לכתוב על האפשרות לחזור אל החיים. מתוך המלחמה עצמה היא העזה לדמיין את השדה.

מי בעצם בוחר?

השאלה הזאת מעסיקה אותי גם בחיים הפרטיים. יש תקופות שבהן אדם קרוב זקוק לנו, ולכן נבחר לא להתרחק. בתקופה אחרת, אותה נסיעה בדיוק יכולה להתאים לנו.

מבחוץ רואים רק את התוצאה: ”לא נסעתי”. השאלה המעניינת יותר היא מה התרחש בדרך להחלטה. האם הפחד החליט בשבילי? או שהסתכלתי על המציאות, על האנשים החשובים לי, על הערכים שלי ועל מה שנכון עבורי עכשיו, ואז בחרתי?

לא כל הישארות היא פחד, ולא כל יציאה היא אומץ. החופש נמצא גם ביכולת להבין מדוע אני בוחרת כפי שאני בוחרת.

דרך האמצע אינה נקודה קבועה

דרך האמצע אינה בהכרח פשרה של קצת מזה וקצת מזה. יש רגעים שבהם נכון לעצור ולהיזהר; יש תקופות שבהן נכון להישאר קרוב; ויש פעמים שבהן הפחד ממשיך לומר ”אל תלכי”, אף שהמציאות מאפשרת לצאת.

כדי למצוא את הצעד שמתאים לרגע הזה, אפשר לעצור ולשאול:

  • מה קורה במציאות עכשיו?
  • מה אני מרגישה?
  • מה חשוב לי?
  • מה נמצא בשליטתי?
  • ומה אני בוחרת לעשות?

אותו ”גם וגם” פוגש אותי גם בחדר הטיפול וביחסים בין אנשים. אני יכולה להבין את הכעס של המתבגר שמולי ולהציב גבול להתנהגות פוגעת. אני יכולה לקבל את עצמי כפי שאני היום ולעבוד על דברים שאני רוצה לשנות. אני יכולה להבין אדם אחר בלי להסכים איתו, ולכבד את הקצב של מטופל ובו בזמן להזמין אותו להתקדם. שתי אמיתות יכולות לחיות זו לצד זו.

כן לצאת אל השדה

לקראת 3 שנים לשבעה באוקטובר, אני חוזרת לשני הקולות האלה: ”את תלכי בשדה” ו”אל תלכי לבדך”.

אני לא מחפשת חיים שאין בהם פחד, וגם לא עולם שבו אפשר להבטיח שהכול יהיה בטוח. אני מחפשת את האפשרות לראות את המציאות כפי שהיא, לשמור על מה שחשוב לי, ולהמשיך לבחור בחיים בתוכה. לפעמים הבחירה תהיה לצאת, ולפעמים להישאר קרוב.

אולי השאלה שכדאי לקחת איתנו היא: האם הפחד הוא אחד הקולות בהחלטה, או שהוא זה שמחליט במקומי?

לדעת שהשדה אינו תמיד בטוח, ועדיין לא לוותר על האפשרות לצאת אליו.


מקורות והרחבה

רוצים לקרוא על הטיפול עצמו?

כלים קוגניטיביים-התנהגותיים ממוקדים, עם עקרונות הגל השלישי.

שליחה בוואטסאפ

רוצים לבדוק אם זה מתאים?

אפשר להתחיל בשיחה קצרה. נבין יחד מה קורה, ואם אני לא הכתובת הנכונה, אומר את זה בכנות ואפנה אתכם הלאה.

שיחת ההיכרות הראשונה בטלפון אינה כרוכה בתשלום ואינה מחייבת אתכם להתחיל טיפול. בדרך כלל אחזור אליכם תוך יום עסקים. כך נראה התהליך אחרי הפנייה