כלים וגישות טיפוליות
לקראת שלוש שנים ל-7 באוקטובר: כן לצאת אל השדה
לקראת שלוש שנים ל-7 באוקטובר, מחשבות על פחד, זהירות ובחירה: איך חשיבה דיאלקטית וקבלה רדיקלית מאפשרות להחזיק שתי אמיתות ולהמשיך לחיות גם כשהמציאות אינה בטוחה.
בקצרה
לקראת שלוש שנים ל-7 באוקטובר, אני חוזרת לשני קולות: ”את תלכי בשדה” ו”אל תלכי לבדך”. פחד וזהירות אינם חייבים לבטל חופש ותנועה. חשיבה דיאלקטית מאפשרת להכיר בכך שהמציאות אינה בטוחה לחלוטין, ובאותו זמן לבחור כיצד לחיות בתוכה. הבחירה הבאה יכולה להיות שלנו ולא של הפחד.
אנחנו מתקרבים לשלוש שנים מאז 7 באוקטובר.
שלוש שנים שבהן המלחמה, האובדן, הדאגה וחוסר הוודאות נכנסו אל החיים שלנו ושינו משהו בתחושת הביטחון הבסיסית שהייתה לרבים מאיתנו.
ובתוך כל זה המשכנו לחיות.
נסענו, נפגשנו, חגגנו, טיילנו ותכננו תוכניות. לפעמים ביטלנו. לפעמים נשארנו קרוב יותר. למדנו שוב ושוב להתאים את עצמנו למציאות שמשתנה.
אולי אחת השאלות שמלוות אותנו בתקופה הזאת היא: איך ממשיכים לחיות בתוך מציאות שאנחנו כבר יודעים שאינה תמיד בטוחה?
שיר שנכתב כשהמלחמה עוד לא הסתיימה
דווקא עכשיו אני חוזרת לשיר ”האמנם” של לאה גולדברג.
היא כתבה אותו ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.
זה פרט משמעותי בעיניי.
גולדברג לא כתבה מתוך עולם שכבר חזר להיות בטוח. המלחמה עוד התחוללה, והיא שאלה אם עוד יבואו ימים אחרים, ימים שבהם יהיה אפשר לחזור אל הדברים הפשוטים, אל החיים ואל השדה.
והיא כותבת: ”את תלכי בשדה, לבדך.”
אני קוראת בשיר הזה תקווה.
לא הבטחה שהכול יהיה בסדר ולא התעלמות ממה שקורה. דווקא מתוך מציאות קשה, היכולת לדמיין חיים שיש בהם שוב תנועה, מגע, טבע ופשטות.
אולי משום כך השיר נוגע בי במיוחד עכשיו.
גם אנחנו עדיין לא עומדים לגמרי ”אחרי”.
ובכל זאת אנחנו רוצים לחיות.
ואז מגיע קול אחר
שנים אחר כך מאיר אריאל כתב את ”שדות גולדברג”, שמתכתב עם השיר של לאה גולדברג.
מול ”את תלכי בשדה, לבדך” הוא מציב קול אחר: ”אל תלכי לבדך.”
אותו שדה, וקול שמזכיר שיש בעולם גם סכנות.
כשאני קוראת היום את שני השירים האלה יחד, אני לא רוצה לבחור ביניהם.
אני רוצה את שניהם.
לא או־או. גם וגם.
שתי אמיתות באותו הזמן
כאן אני פוגשת עיקרון מתוך החשיבה הדיאלקטית המזוהה עם DBT.
אנחנו נוטים לפעמים לחשוב בקצוות:
- או שאני מפחדת, או שאני אמיצה.
- או שאני נזהרת, או שאני חופשייה.
- או שאני מקבלת את המציאות, או שאני מנסה לשנות אותה.
החשיבה הדיאלקטית מציעה אפשרות נוספת: שתי אמיתות יכולות להתקיים באותו זמן.
אני יכולה לפחד וגם לצאת.
אני יכולה להיזהר וגם לחיות.
אני יכולה לרצות לנסוע רחוק וגם לבחור בתקופה מסוימת להישאר קרובה.
אני יכולה להכיר בכך שהמציאות אינה כפי שהייתי רוצה, ולבחור איך אני רוצה לחיות בתוכה.
קבלה רדיקלית אינה ויתור
קבלה רדיקלית היא מיומנות המזוהה עם DBT.
המילה ”רדיקלית” נשמעת אולי קיצונית. הרעיון עצמו פשוט יותר: לראות את המציאות כפי שהיא עכשיו, גם כשלא בחרתי בה וגם כשאני לא רוצה שהיא תהיה כזאת.
קבלה אינה הסכמה, והיא אינה ויתור.
אני יכולה לומר: ”זו המציאות כרגע. לא הייתי בוחרת בה, ובתוכה אני צריכה לבחור כיצד לחיות.”
יש דברים שאני יכולה לשנות ויש דברים שאינם בשליטתי.
אני יכולה להכיר בפחד בלי לנסות לשכנע את עצמי שהוא לא קיים. אחר כך אפשר לשאול: ”מה אני בוחרת לעשות עכשיו?”
קבלה אינה הסכמה ואינה ויתור. היא מאפשרת לראות את המציאות כפי שהיא, כדי לבחור כיצד לפעול בתוכה.
אולי זה גם מה שמרגש אותי היום בשיר של לאה גולדברג.
היא לא חיכתה שהמלחמה תסתיים כדי לכתוב על האפשרות לחזור אל החיים.
מתוך המלחמה עצמה היא העזה לדמיין את השדה.
מי בעצם בוחר?
החשיבה הזאת מעסיקה אותי גם בחיים הפרטיים.
יש תקופות שבהן אדם קרוב זקוק לנו, ולכן נבחר לא להתרחק. בתקופה אחרת אותה נסיעה בדיוק יכולה להתאים לנו.
מבחוץ רואים רק את התוצאה: ”לא נסעתי.”
השאלה המעניינת יותר היא מה התרחש בדרך אל ההחלטה.
האם הפחד החליט בשבילי?
או שהסתכלתי על המציאות, על האנשים החשובים לי, על הערכים שלי ועל מה שנכון עבורי עכשיו, ובחרתי?
זו הבחנה חשובה בעיניי.
לא כל הישארות היא פחד, ולא כל יציאה היא אומץ.
החופש נמצא גם ביכולת להבין מדוע אני בוחרת כפי שאני בוחרת.
דרך האמצע אינה תמיד באמצע
לפעמים המושג ”דרך האמצע” נשמע כאילו אנחנו מחפשים תמיד פשרה, קצת מזה וקצת מזה.
זו לא בהכרח הכוונה.
יש רגעים שבהם נכון לעצור ולהיזהר. יש תקופות שבהן נכון להישאר קרוב. ויש פעמים שבהן הפחד ממשיך לומר ”אל תלכי”, גם כשהמציאות מאפשרת לנו לצאת.
דרך האמצע אינה נקודה קבועה.
היא היכולת לעצור ולשאול:
- מה קורה במציאות עכשיו?
- מה אני מרגישה?
- מה חשוב לי?
- מה נמצא בשליטתי?
- ומה אני בוחרת לעשות?
וזה לא רק פחד
את אותו ”גם וגם” אני פוגשת שוב ושוב גם בחדר הטיפול וביחסים בין אנשים.
אני יכולה להבין את הכעס של המתבגר שמולי ולהציב גבול להתנהגות פוגעת.
אני יכולה לקבל את עצמי כפי שאני היום ולעבוד על דברים שאני רוצה לשנות.
אני יכולה להבין אדם אחר ולא להסכים איתו.
אני יכולה לכבד את הקצב של מטופל ולהמשיך להזמין אותו להתקדם.
שתי אמיתות יכולות לחיות זו לצד זו.
כן לצאת אל השדה
כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אני חוזרת לשני הקולות האלה.
”את תלכי בשדה.”
”אל תלכי לבדך.”
אני לא מחפשת חיים שאין בהם פחד, וגם לא עולם שבו אפשר להבטיח שהכול יהיה בטוח.
אני מחפשת את האפשרות להסתכל על המציאות כפי שהיא, לשמור על מה שחשוב לי ולהמשיך לבחור בחיים בתוכה.
לפעמים הבחירה תהיה לצאת.
לפעמים היא תהיה להישאר קרוב.
והשאלה שאולי כדאי לקחת איתנו היא לא רק ”האם אני מפחדת?”
אלא: ”מי בוחר עכשיו, אני או הפחד?”
אולי זו דרך האמצע שאני מחפשת בתקופה הזאת.
לדעת שהשדה אינו תמיד בטוח, ועדיין לא לוותר על האפשרות לצאת אליו.