כלים וגישות טיפוליות
מה אתה צריך ממני עכשיו? על הקשבה, ציפיות ותקשורת ביחסים
איך כוונות טובות וציפיות שלא נאמרות יוצרות מרחק, ואיך עוברים מנזיפה לשיחה שמכירה בצרכים של שני הצדדים ושואלת מה מתאים עכשיו.
בקצרה
כוונה טובה ואהבה אינן תמיד נחוות כהקשבה. בקשר עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים קרובים, מה שהתאים בעבר עשוי כבר לא להתאים היום. שיחה מקרבת מתחילה בבירור של הצורך שלי, ממשיכה בסקרנות כלפי האדם שמולי, ומנסה למצוא דרך שבה שני הצדדים נשמעים בלי שאחד מהם מבטל את האחר.
לפעמים הדברים המורכבים ביותר ביחסים מתחילים במקום פשוט מאוד.
נניח שאני מארחת את הבן שלי לארוחת שבת. אני משקיעה, מבשלת דברים שאני אוהבת ושנראים לי מצוינים, ואז הוא מגיע ולא ממש אוכל.
אני נפגעת. מבחינתי טרחתי ורציתי לשמח אותו.
והוא אומר לי: ”למה לא שאלת אותי מה אני רוצה? אני בכלל לא אוהב את הדברים האלה.”
ברגע הראשון קל לשמוע במשפט הזה חוסר הערכה. אפשר גם לשמוע בו משהו אחר: רציתי שתראי אותי.
זו בעיניי אחת השאלות החשובות בקשר קרוב: האם מה שאני נותנת הוא מה שאני רוצה לתת, או גם מה שהאדם שמולי צריך לקבל עכשיו?
כוונה טובה לא תמיד נחווית כהקשבה
אפשר לאהוב אדם מאוד ולהשקיע בו המון, ובכל זאת לא לתת לו את מה שהוא צריך.
הדוגמה הפשוטה ביותר היא מתבגר צמחוני ואמא שממשיכה להכין עבורו את מיטב המאכלים הבשריים. מבחינתה היא נותנת לו את הטוב ביותר. מבחינתו המסר עלול להיות: ”את משקיעה המון, רק שזה לא בשבילי.”
משהו דומה קרה לי כשחשבתי לקנות לבן שלי ליום ההולדת שובר לבגדים. ידעתי שהוא לא אוהב לקנות בגדים, וחשבתי שמצאתי פתרון נהדר.
למזלי שאלתי אותו קודם.
התגובה שלו הייתה חד־משמעית: ”למה שתקני לי ליום ההולדת משהו שאני בכלל לא רוצה?”
אני חשבתי על מה שלדעתי הוא צריך. הוא חשב על מה שהוא רוצה לקבל. אלה לא תמיד אותו דבר.
אהבה ונתינה אינן מספיקות אם הן אינן פוגשות את האדם שנמצא מולי. הקשבה דורשת ממני לעצור ולבדוק, לא רק להניח שאני כבר יודעת.
גם מה שהתאים פעם יכול כבר לא להתאים
לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו מכירים היטב את האדם שמולנו. אנחנו יודעים מה הוא אוהב, מה מרגיע אותו, איך לדבר איתו ומה הוא צריך מאיתנו.
רק שהמידע שלנו לפעמים ישן.
מה שהתאים לפני שנתיים אולי כבר לא מתאים היום. מאכל שאהב כבר לא טעים לו. שאלות שפעם נתנו תחושת ביטחון מרגישות עכשיו חודרניות. עצה שפעם ביקש נשמעת היום כמו ביקורת.
והוא לא תמיד אומר.
כך נוצר פער שקט: אני בטוחה שאני ממשיכה לתת לו את מה שהוא צריך, והוא מרגיש שאני כבר לא רואה אותו.
אולי אחת המשימות הקשות בהורות ובכל קשר קרוב היא להסכים להכיר מחדש אדם שאנחנו בטוחים שאנחנו כבר מכירים. נפרדות פירושה גם לזכור שהאדם שמולי אינו המשך שלי. יש לו העדפות, קצב, צרכים ודרך משלו, וכולם יכולים להשתנות.
כך נוצר לפעמים מרחק
הוא לא מספר מה מפריע לו. אני נפגעת מההתנהגות שלו ולא אומרת מה באמת כואב לי. הוא מרגיש את הכעס ומתרחק. אני מפרשת את המרחק כחוסר אכפתיות.
וכך יכול להיבנות פער, אף על פי שלשני הצדדים הקשר חשוב מאוד.
לפעמים אנחנו לא מתרחקים כי הפסיק להיות אכפת לנו. אנחנו מתרחקים כי כל אחד מחכה שהשני יתנהג בדרך שתוכיח לו שאכפת לו.
הציפייה נשארת לא מדוברת. אני רוצה שהוא יתקשר מעצמו, מפני שכך אדע שהתגעגע. הוא אולי מניח שאם ארצה לדבר, אתקשר. כל אחד פועל מתוך ההיגיון שלו, וכל אחד עלול להרגיש שהשני אינו רואה אותו.
לפני שאני מדברת, כדאי שאבין מה אני באמת צריכה
נניח שהבן שלי לא מתקשר. המחשבה הראשונה יכולה להיות: ”איך הוא לא מתקשר? אני אמא שלו.”
מתחת לכעס עשוי להיות משהו אחר:
- התגעגעתי אליו.
- הייתי רוצה שגם הוא ייזום.
- חשוב לי להרגיש שאני משמעותית עבורו.
מותר לי לרצות את הדברים האלה. השאלה היא האם הרצון שלי הופך לכלל שהאדם האחר חייב להתיישר לפיו.
לפעמים כדאי לעצור לפני השיחה ולבדוק:
- מה באמת פגע בי?
- מה אני צריכה?
- מה הייתי רוצה לבקש?
- האם אני מוכנה לשמוע תשובה שלא בהכרח תתאים לי?
רק אז אפשר לעבור מנזיפה לשיחה.
במקום לומר: ”אתה אף פעם לא מתקשר”, אפשר לומר: ”חשוב לי הקשר שלנו. כשעובר הרבה זמן בלי שאנחנו מדברים, אני מתגעגעת ומרגישה רחוקה ממך. הייתי רוצה לחשוב יחד על דרך שתתאים לשנינו.”
הניסוח הזה אינו מבטיח שהשיחה תהיה קלה או שהבקשה תיענה בדיוק כפי שרציתי. הוא כן מאפשר לי לדבר על עצמי ועל הצורך שלי, בלי לקבוע מראש מה הכוונה של האדם שמולי ובלי לפתוח את השיחה בהאשמה.
תקשורת שמתאימה לשני אנשים
גם שיחה טובה אינה יכולה להיבנות רק לפי הצרכים שלי. אני יכולה להיות מוכנה לדבר, והאדם שמולי עדיין לא. גם זה חלק מההקשבה.
תקשורת טובה אינה אדם אחד שמנסח יפה יותר את הדרישות שלו. היא ניסיון אמיתי להכניס לתמונה את שני הצדדים:
- מה חשוב לי?
- מה חשוב לך?
- מה קשה לי?
- מה קשה לך?
- מה אפשר לבנות כך ששנינו נוכל לחיות בתוך הקשר הזה?
לא תמיד נמצא פתרון מושלם. לפעמים אחד מאיתנו יצטרך להתגמש יותר, ולפעמים נישאר עם פער שאין לו פתרון מלא. עדיין יש הבדל גדול בין פער שמדברים עליו לבין פער שמתבטא רק בכעס, בהיעלבות או בהתרחקות.
הקשבה אינה מחייבת אותי לוותר על עצמי. אני יכולה לשמוע שהאדם שמולי זקוק למרחב, ובאותה נשימה לומר שהקשר חשוב לי ושגם לי יש צורך בנוכחות ובהדדיות. המטרה אינה לבחור מי צודק, אלא למצוא דרך שבה שני הצרכים יכולים להישמע.
הקשבה מתחילה לפעמים בצלחת
אולי לכן אני אוהבת כל כך את הדוגמה של האוכל. היא הופכת רעיון רגשי מורכב למשהו פשוט.
הוא אוהב את המנה? אכין.
הוא כבר לא אוהב אותה? אבדוק מחדש.
ומהמקום הפשוט הזה אפשר לעבור לשאלות המורכבות יותר:
- מה אתה צריך ממני עכשיו?
- האם אתה רוצה עצה או רק הקשבה?
- קרבה או קצת מרחב?
- איך נכון לך שהקשר בינינו ייראה היום?
הקשבה אינה זיכרון של מה שהתאים לך פעם. היא סקרנות לגבי מה שמתאים לך עכשיו.
אהבה אינה רק כמה אני מוכנה לתת. היא גם היכולת לבדוק אם מה שאני נותנת באמת פוגש את האדם שמולי.
לא לוותר על הצרכים שלי. לא לבטל את שלו. לנסות, בהרבה רגישות, לבנות ביניהם גשר.