כלים וגישות טיפוליות

אף פעם לא להגיע לקו האדום

מה קורה כש”רק עוד משימה אחת” הופכת לדרך חיים? על המחיר של הרצון להספיק הכול, ועל האפשרות לעצור לפני שהגוף עוצר אותנו.

מאת סיגלית פרוחיפורסם 6 דקות קריאה

בקצרה

כמה פעמים אמרנו לעצמנו ”רק עוד משימה אחת”, וגילינו שעברנו את הגבול? במשך שנים מילאתי כל ואקום, לקחתי על עצמי עוד תפקיד וניסיתי להצטיין בכל מה שעשיתי, עד שהשחיקה הכריחה אותי לעצור. היום אני לומדת משהו שהלוואי שלמדתי מוקדם יותר: איך לזהות את הקו האדום, לחלק את הכוחות ולהישאר נוכחת במה שבאמת חשוב לי.

המאמר הזה נכתב בהשראת פרק 70 בפודקאסט ”פסיכולוגיה הגיונית בעולם משוגע”, עם עפרה מירון־ליכטר ומירב ברשינסקי־ליבנה ובהשתתפות ד”ר נצח גורן. השיחה על ניהול מאמץ, על pacing ועל הפורטרים הנפאלים פגשה אותי בתקופה שבה אני נאלצת ללמוד מחדש איך לנהל את הכוחות שלי.

בחודשים האחרונים עברתי טיפול רפואי אינטנסיבי שהחליש אותי. גיליתי שלא מספיק לומר לעצמי לנוח. האתגר הוא לזהות את הרגע שבו עוד אפשר לבחור לעצור, לפני שהגוף מחליט במקומי.

כמי שיש בה לא מעט פרפקציוניזם, הנטייה שלי היא להמשיך: עוד קצת. רק אסיים את זה. רק עוד משימה.

לתשומת לב:

זהו טקסט אישי על הדרך שבה אני לומדת לנהל את הכוחות שלי. התאמת פעילות במצב של כאב או מגבלה רפואית צריכה להתחשב במצב האישי ובהנחיות הצוות המטפל.

מה אפשר ללמוד מהפורטרים בנפאל?

אחת התמונות שנשארה איתי מן הפרק היא של הפורטרים הנפאלים, שנושאים משאות כבדים בתנאי שטח קשים. כפי שתואר בשיחה, הם אינם מסתמכים רק על כוח: הם הולכים בקצב שמתאים להם ומשלבים מנוחות קצרות בדרך.

יש כאן חוכמת גוף מעשית. אני קוראת לה: לא להגיע לקו האדום.

אם אדמיין סולם אישי של מאמץ או כאב מ-1 עד 10, והקו האדום שלי הוא 8, החוכמה היא לא לחכות ל-8. הסולם אינו מדד רפואי, אלא דרך פשוטה לשים לב למה שקורה לי. אולי כבר ב-6 או ב-6.5 אפשר:

  • לעצור לרגע ולבדוק מה הגוף והנפש מאותתים לי.
  • לתעדף: מה באמת צריך לקרות היום ומה יכול לחכות למחר.
  • לעבור למשימה אחרת או לשנות את אופן הביצוע.
  • לשבת, לשנות תנוחה או לקחת הפסקה קצרה.
  • לדחות משימה, לוותר עליה או לבקש עזרה, במקום להשלים אותה על חשבון הבריאות.

כך העצירה אינה סוף העשייה. היא חלק מן הדרך.

Pacing: לא לעשות פחות, לנהל אחרת

לרעיון הזה יש גם שם מקצועי: pacing, או ניהול קצב הפעילות. אני מתכננת את המאמץ, מחלקת משימות ומשלבת מנוחות כדי לצאת מן המעגל של עשיית יתר, קריסה והפסקה ממושכת.

העיקרון הזה נוגע כמעט בכל תחום: בעבודה, בלימודים, בבית, ביחסים וגם במטבח. בכל מקום שבו עולה בי המחשבה ”אני אעשה גם את זה”, כדאי לי לעצור ולבדוק אם באמת יש לי כוח גם למשימה הזאת, ואם נכון להשקיע בה את הכוחות שלי עכשיו.

כשכל ואקום מתמלא

בדיעבד, אני מבינה שזה מה שקרה לי כשעבדתי בבית הספר. רציתי לעשות הכול. לקחתי על עצמי עוד תפקיד ועוד אחריות, עד שמילאתי כמעט כל ואקום שנוצר.

לא הייתה משימה אחת שהביאה אותי לקו האדום. זו הייתה ההצטברות. עוד תפקיד, ועוד אחד, ועוד דבר שהיה חשוב לעשות. עם הזמן היא הובילה לשחיקה ולהתשה, ובסופו של דבר לפרישה מוקדמת.

רק היום אני מבינה עד כמה חשוב לנהל לא רק את הזמן, אלא גם את הכוחות. חבל להגיע לתובנה הזאת רק אחרי שנים של ניסיון ושחיקה. הלוואי שהיינו לומדים כבר בגיל צעיר לחלק את המאמץ, לשמור כוח ולא לראות בכל מקום פנוי הזמנה לקחת על עצמנו עוד.

להתנסות ב”מספיק טוב”

הדפוס הזה ליווה אותי גם בלימודי ה-CBT. בכל שבוע היה מבחן. בדרך כלל השקעתי זמן רב בלמידה, חזרתי על החומר, בדקתי את עצמי וניסיתי להגיע מוכנה ככל האפשר.

בשלב מסוים החלטתי לנסות אחרת: להקשיב לשיעור ולגשת למבחן מיד אחריו, בלי להשקיע עוד שעות בהכנה. לא ניסיתי להיכשל. רציתי לבדוק מה קורה כשאני מפסיקה לרדוף אחרי התוצאה המושלמת ומגבילה מראש את הזמן שאני משקיעה.

כך הבנתי את מה שעפרה מירון־ליכטר מכנה ”פרוטוקול הבינוניות”. אני משתמשת כאן בכינוי כפי שנשאר איתי מן הלימודים. הכוונה אינה לזלזל או לבחור בכוונה בתוצאה בינונית, אלא לבדוק אם הזמן והמאמץ שאני משקיעה באמת תואמים את התועלת. לפעמים שעות רבות של הכנה מוסיפות מעט לתוצאה, אבל גובות ממני הרבה כוחות.

אני מזהה את אותו דפוס גם בעבודה הטיפולית. הייתי יכולה להשקיע שעות בהכנה למפגש, להמשיך לתכנן ולבדוק, ועדיין להרגיש שאינני מוכנה מספיק. עם הזמן למדתי להקציב זמן מוגדר להכנה ולהבחין בין הכנה מקצועית ואחראית לבין עוד ועוד הכנה שנובעת מהצורך שהכול יהיה מושלם.

בפועל, גם כשלא כל מה שתכננתי התממש, המפגש יכול היה להיות טוב ומשמעותי. אני מזכירה לעצמי שלא כל מפגש צריך להיות ”וואו” או בומבסטי. הציפייה לשלמות הייתה שלי. גם כאן, התרגול הוא לבחור כמה נכון להשקיע, לעשות את עבודתי היטב ולדעת מתי ההכנה מספיקה.

ואיך זה נראה במטבח?

המטבח הוא אחד המקומות שבהם אני מתרגלת את אותו עיקרון בחיי היום־יום.

אם עמדתי זמן רב, אפשר לחתוך בישיבה. אם פעולה אחת מעייפת אותי, אפשר לעבור לאחרת. וכשמשהו נמצא בתנור, איני חייבת למלא מיד כל דקה שהתפנתה.

זה כבר קרה לי בסדנת בישול, כשהמשתתפות עצמן אמרו לי: ”על המנה הזאת נוותר. לא נספיק”.

והן צדקו.

התוכנית לא נהרסה. היא הותאמה למציאות.

זה אותו שיעור: לא למלא כל רגע פנוי, אלא לבחור לאן הכוחות שלי הולכים.

מלכודת ה”חייבת” (”חייביזם”) ומה שחשוב לי

”אני חייבת לקחת גם את התפקיד הזה”.

”אני חייבת לקבל ציון טוב”.

”אני חייבת להכין כך וכך מנות”.

ב-CBT אפשר להתבונן במלכודת הזאת, שבה העדפה או רצון הופכים לחוק נוקשה. אני יכולה לרצות לתרום בעבודה, להצליח בלימודים או לפנק את המשפחה דרך אוכל. הקושי מתחיל כשהרצון הופך ל”חייבת” (”חייביזם”), ואין עוד מקום לבדוק את המחיר.

כאן ACT, טיפול בקבלה ומחויבות, מוסיף עבורי שאלה: מה באמת חשוב לי שיקרה עכשיו?

לפעמים הרצון לעשות עוד נובע מערכים שיקרים לי: נתינה, אחריות, למידה או אכפתיות. הבעיה אינה בערכים האלה, אלא בדרך שבה אני מנסה לממש אותם. אם אקח עוד תפקיד, אשקיע עוד שעות או אכין עוד שתי מנות ואגיע מותשת, הדרך עלולה להרחיק אותי מן הדבר שלמענו התאמצתי.

לפעמים ויתור על משימה, הסתפקות בציון שאינו מושלם או קנייה של משהו מוכן אינם ויתור על הערכים שלי. זו דרך להשאיר גם אותי בתוך התמונה, נוכחת בדבר שהיה חשוב לי מלכתחילה.

גם הגוף משתנה

לא תמיד קל לי לקבל שמה שיכולתי לעשות לפני עשר שנים אינו בהכרח מה שאני יכולה או צריכה לעשות היום.

יש בכך גם סוג של אבל: על גוף שהיה מסוגל ליותר, על קצב שהיה פעם טבעי ועל גרסה קודמת של עצמי. מותר להצטער על מה שהשתנה, ובאותו זמן להפסיק להילחם בגוף של היום.

קבלה אינה לומר: ”זהו, אני כבר לא מסוגלת”. היא שואלת: זה הגוף שיש לי עכשיו. איך אני רוצה לחיות איתו, ולא נגדו?

אפשר לרצות להשתפר ולהתחזק, ובכל זאת להתחיל מן המציאות הנוכחית במקום למדוד כל פעולה מול העבר.

גם וגם

אולי זו התמצית: להיות קשובה לכאב בלי לעסוק בו כל היום. להתאמץ וגם לנוח. לרצות לעשות דברים היטב בלי להפוך כל משימה למבחן של מצוינות. לפעמים ”מספיק טוב” עדיף על מושלם שמביא אותי לקו האדום.

מבחינתי, זה מתחבר מאוד ל”בריא לי” (שם המותג של סדנאות הבישול שלי): לא רק מה מתאים לי לאכול, אלא גם הקשיבות שלי לגוף ולנפש, הקצב שבו אני פועלת, מתי אני עוצרת ואיך אני משאירה לעצמי כוח לאנשים ולדברים שחשובים לי.

החוכמה אינה רק לדעת כמה רחוק אני מסוגלת להגיע. היא גם לדעת מתי לעצור כדי שאוכל להיות נוכחת בדרך.

אפשר לקרוא עוד על הסיבות שבגללן אנשים פונים לטיפול דווקא בבגרות, על קבלה ופעולה לפי ערכים ועל הדרך שבה CBT, ACT ובישול נפגשים במטבח.


מקורות והרחבה

רוצים לקרוא על הטיפול עצמו?

כלים קוגניטיביים-התנהגותיים ממוקדים, עם עקרונות הגל השלישי.

שליחה בוואטסאפ

רוצים לבדוק אם זה מתאים?

אפשר להתחיל בשיחה קצרה. נבין יחד מה קורה, ואם אני לא הכתובת הנכונה, אומר את זה בכנות ואפנה אתכם הלאה.

שיחת ההיכרות הראשונה בטלפון אינה כרוכה בתשלום ואינה מחייבת אתכם להתחיל טיפול. בדרך כלל אחזור אליכם תוך יום עסקים. כך נראה התהליך אחרי הפנייה